ואלס עם בשאר
פחות מחודש אחרי התקיפה נסע פרשן ynet רון בן ישי לסוריה והגיע למרחק כמה מאות מטרים מהכור המושמד. כעבור עשור הוא משחזר את סיפור הכיסוי, הסיור בתוך המדינה העוינת והשיחות עם האזרחים הסורים
איש משטרת הגבולות הסורית לקח את דרכוני (הלא-ישראלי) ודפדף בו כמה פעמים. "איפה הוויזה?" שאל. "אין לי ויזה," אמרתי, "חבר אמר לי שאפשר לקבל ויזה לסוריה בגבול." זו הייתה האמת, אבל לא כל האמת. לא היה טעם לספר לשוטר הסורי המנומנם, שבקונסוליה הסורית באיסטנבול סירבו לתת לי ויזה ודחו אותי בלך־ושוב. הפקידה רמזה לי ששמי היהודי עורר את חשדו של הקונסול. בעצת ידיד, עיתונאי טורקי, החלטתי לנסות את מזלי באחד ממעברי הגבול הקטנים בין טורקיה לסוריה. אולי שם לא יעורר שמי חשד (פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-28 בספטמבר 2007, כשלושה שבועות אחרי תקיפת הכור)
שבועיים אחרי הפצצת הכור נכנסתי לסוריה דרך מעבר גבול נידח עם טורקיה במקום שנקרא קיליס, לא רחוק מחאלב, ונעזרתי בסוחר בגדים שקיווה להבריח באמצעותי חלק מרווחיו כשאחזור לטורקיה. הצגתי את עצמי כמטייל דרום אמריקני תמים, וכשתחקרו אותי הסברתי שכל חיי לימדתי גיאוגרפיה ועסקתי בגיאוגרפיה, ועכשיו אני רוצה לראות את האזורים שבהם התמחיתי. זאת הייתה שעת לילה מאוחרת, החיילים במעבר הגבול התקשרו לקצין תורן במשרד החוץ בדמשק, והוא אישר את כניסתי. הם ביררו כמה כסף יש לי, וכשנחה דעתם שיש לי מספיק כדי לחזור חזרה ולצאת החוצה, הם אמרו "בבקשה".
על המבצע הצבאי ידענו אז מעט מאוד. ידענו - הגם שאסור היה לפרסם - שחיל האוויר הפציץ מתקן גרעיני, אבל לא ידענו שזה היה כור. מבחינתי זה יכול היה להיות מתקן העשרה או מתקן לעיבוד מחדש של דלק גרעיני. אלא מה, ידעתי שדיר א-זור, שאליו אני נוסע, הוא אזור מלא פוספטים, שיכולים לשמש להפקת אורניום. סדאם חוסיין, למשל, הפיק אורניום במרחק כמה עשרות קילומטרים דרומה משם בשביל תוכנית הגרעין שלו. הערכתי שמדובר באותו מקרה.
רציתי להגיע למתקן שהופצץ והבנתי מאנשים שונים שהתקיפה הייתה מדרום-מזרח לדיר א-זור. אבל זאת נסיעה פשוטה במונית או ברכב שכור - וזה נושא הרבה יותר מורכב. כדי לבנות אמינות לסיפור שלי לפני שאני מגיע לשם, טיילתי קודם ברחבי סוריה. זה לא חריג, אגב. לדעתי היו לא מעט ישראלים שטיילו בסוריה בדרכונים זרים.
לכתבה המלאה שפרסם רון בן ישי אחרי שחזר מסוריה - לחצו כאן
סיירתי שלושה ימים בחאלב, שהיום היא חורבה אבל אז הייתה במלוא תפארתה. אחר כך נסעתי בכביש 1 הסורי לאורך החוף לטרטוס, משם לחמה וממנה לחומס ולדמשק. לאורך כל הדרך ושוחחתי עם הנהג ועם אנשים שפגשתי על ההפצצה. חלק בכלל לא ידעו על האירוע וחלק אמרו לי "זה סתם, זרקו פצצות במדבר". בדרך עברנו על פני מחנות צבאיים ועניין אותי לראות אם יש עצבנות או תכונה מלחמתית - בדיקות חריגות למשל - אבל לא היו כאלה. סוריה הייתה מאוד שלווה.
הגעתי לדמשק בערב יום כיפור ואת הצום עשיתי בבית הכנסת הצרפתי בעיר. אמרתי להם שאני גיאוגרף ומתעד מנהגים של עמים, ולכן צילמתי את תפילת הנעילה. זה נראה להם די בסדר. בבית הכנסת היה שומר של המשטר הסורי, איש המוחבראת, שקיבל ממני בקשיש והכול עבר בלי בעיות.
שמענו קצת בומים
לא מצאתי זכר, לא בדמשק וגם לא במקומות אחרים שסיירתי בהם, לרוחות המלחמה שמנשבות אצלנו בעוצמה כזו. הסורים שדיברתי עמם, החל בסוחרי הבזאר וכלה בפקיד ממשלתי בכיר, שכני לשולחן בסעודת חג במלון בדמשק, טוענים כי לא תהיה מלחמה עם ישראל. "סוריה לא רוצה מלחמה ולא תפתח במלחמה בעתיד הקרוב," אמר הפקיד נחרצות. "אבל אנחנו רוצים את הגולן שישראל כבשה מאיתנו. יש לנו סבלנות. בסוף נקבל אותו חזרה לידינו. איומים הם אמצעי לחץ לגיטימי. מלחמה זה כבר עניין אחר לגמרי. נראה לי שהישראלים הם שרוצים מלחמה ולכן הם עושים לנו פרובוקציות בלי הפסק" (פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-28 בספטמבר 2007, כשלושה שבועות אחרי תקיפת הכור)
גרתי ב"מרידיאן" בדמשק וזה היה בתקופת הרמדאן. בערבים היו מגיעים פקידים סורים בכירים לסעודת שבירת הצום. אחד מהם סיפר שהוא עובד במשרד הכלכלה הסורי, ואף שלא יכולתי לשאול אותם ישירות, הבנתי מהם שאין עצבנות מיוחדת בעקבות התקיפה הישראלית.
אז שכרתי פולקסווגן טוארג שבעליה גם היה הנהג, ואיתו נסעתי למקום שלשמו באתי. לא יכולתי להגיד שאני רוצה לנסוע ישירות לדיר א-זור, אבל בדרך מדמשק יש מספיק אתרים. נסענו לראות את העתיקות בתדמור, ושם אמרתי לו שאני רוצה להגיע לנהר פרת כדי לראות את סכר אסד. נסיעה צפונה לאורך הפרת היא בדיוק הנתיב שיוביל אותי לדיר א-זור ולאזור שעל פי הידיעות התבצעה התקיפה, ולנהג הסורי זה נראה מסלול סביר מאוד.
בדרך התחלתי להתעניין - בעדינות - בתקיפה. ישבתי בבית קפה ושאלתי מישהו בתמימות, "לא מסוכן לנסוע כאן? אמרו לי שהייתה פה תקיפה ישראלית". הוא ענה שלא כי בכלל לא תקפו: "שמענו קצת בומים, שמענו קצת מטוסים בלילה, אבל זה רגיל פה". אחרים ששאלתי קנו את הדיווח של הטלוויזיה של המשטר הסורי, שלפיו מטוסים ישראלים זרקו קצת חתיכות מתכת במדבר.
ישנתי בדיר א-זור אבל לא יכולתי להראות להיטות להגיע לאזור ההפצצה אלא להמשיך להציג את עצמי כתייר. נסענו צפון-מזרחה עד שהגענו לפרת. הכביש נמתח לאורך הנהר, ובגדה המזרחית שלו יש שדות נפט ותעשייה. למעשה לא היה לי מושג איפה עמד הכור - היום אני יודע שזה לא רחוק מכפר קטן מבודד בשם אל-כיבאר - אבל אז הגענו למחסום של הצבא הסורי. הדבר הראשון שהקצין הסורי עשה זה לחטוף ממני את מצלמת הווידאו. הבנתי שאני במקום. אני רגיל לסיטואציות מסוג זה אז לא נבהלתי ולא הראיתי סימנים של לחץ. בלאו הכי הייתה במצלמה קלטת חדשה ריקה. התווכחתי איתו קצת, וגם הנהג שלי, שקיבל תשלום יפה, התווכח בשמי. אבל הקצין התעקש: אתם לא יכולים לצלם ולא יכולים לנסוע הלאה.
800 מטרים מהכור
כשניסיתי לדבר עם סטודנטים בחצר הפקולטה לכלכלה באוניברסיטה ניגשו אלי לפתע שני צעירים בלבוש אזרחי וביקשו לברר מה אני מבקש לדעת. כשנחה דעתם הם פשוט ביקשו ממני להסתלק מתחומי האוניברסיטה. בכל זאת הצלחתי לדבר עם סטודנטית אחת שהייתה לה דעה מקורית על ישראל: "אני שואלת אותך", היא אומרת לי, "במה שונה הממשלה שלי מהממשלה הישראלית. הממשלה שלנו מתייחסת אלינו לא פחות גרוע משהישראלים מתייחסים לפלסטינים". היא לא הספיקה לסיים כשהופיעו המוחבראת ודרשו ממני להיעלם מהמקום. הפעם עשיתי כדבריהם (פורסם ב"ידיעות אחרונות" ב-28 בספטמבר 2007, כשלושה שבועות אחרי תקיפת הכור).
ירדתי מהאוטו, הסתכלתי מסביב וראיתי צינורות שיורדים לפרת. המתקן נבנה סמוך לנהר כדי לשאוב מים לקירור הכור. תוך כדי הוויכוח ראיתי בנקיק בין הגבעות, בערך 800 מטר ממני, היכן שעוברים הצינורות, משהו שנראה כמו מחצבה - אבל היו שם משאיות נוסעות וחיילים סורים מסתובבים.
בדיעבד התברר, שבגלל חששם של הסורים מביקורת של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, שתגלה מה באמת היה במתקן, הם פשוט גירדו את כל העפר משם כדי להעלים שרידים של חומרים רדיואקטיביים, וכנראה שזה מה שאני ראיתי. בכל מקרה, כשאמרתי שאני רק רוצה לנסוע לסכר אסד החזירו לי את המצלמה ללא הקלטת ושחררו אותי.
מסכר אסד חזרתי לדמשק בלי לעבור בחאלב כדי שחלילה סוחר הבגדים לא ימצא אותי. בהמשך אפילו הגעתי עד קונייטרה. לא נכנסתי אליה, כי צריך רישיון מיוחד, אבל עמדתי בשעריה וראיתי את מוצבי צה"ל ואת החרמון. אמרתי לעצמי "זהו, עשרה ימים, את שלך עשית". ביקשתי מהנהג שייקח אותי לשדה התעופה של דמשק ומשם טסתי החוצה מסוריה.
ריאיון: אטילה שומפלבי. תסריט ועריכת תוכן: תמר אברהם. עריכת וידאו: תמר אברהם. צילומים מסוריה: רון בן ישי. צילום אולפן: אורי דוידוביץ'. הפקה: עדי ברמן. ניהול תוכן: נועה גליקשטיין-קרן.
לפנייה לכתב/ת 
