דוד לוי: "השירות לחברה - ההישג הגדול בחיי"; מרים פרץ: "בחרתי בחיים"
השר לשעבר והאם השכולה הם הזוכים בפרס ישראל על מפעל חיים לשנת התשע"ח. בשיחה עם ynet נזכר לוי בשנים של מאבק חברתי נחוש: "שמח שפילסתי דרך לרבים". פרץ, ששכלה את שני בניה, קיבלה את ההודעה משר החינוך שהגיע לביתה ופרצה בבכי: "לעשות הכול שנהיה ראויים לנופלים"
השר לשעבר דוד לוי ומרים פרץ, אמם של חללי צה"ל אוריאל ואלירז פרץ ז"ל, יקבלו את פרס ישראל - לוי בתחום החברה ופרץ בתחום חיזוק הרוח היהודית-ישראלית. "אני שמח שפילסתי דרך לרבים שיתחילו להאמין בעצמם וגם המציאות שנותנים להם את הצ'אנס - בזה אני רואה חשיבות גדולה מאוד", אמר לוי בשיחה עם ynet לאחר הבשורה על קבלת הפרס אמש (ה').
לוי היה בדרכו לערב חינה מסורתית במשפחתה של גיסתו כשקיבל את שיחת הטלפון משר החינוך, נפתלי בנט. "אלה שהחליטו שהם מעמידים את נושא החברה על סדר יומנו - אלה הדברים שהם הם בעצם גם הווה, גם העבר ובעיקר העתיד שלנו. העניינים החברתיים להם הקדשתי את כל חיי הציבוריים עשרות בשנים".
השר לשעבר סיפר על עבודתו הציבורית: "יכולתי לתרום תרומה חשובה לפתרון בעיות רבות, גם של העובדים וגם של משפחות ברוכות ילדים, שיקום שכונות, פתרון מצוקת הדיור שהייתה, חיסול המעברות. אני חוזר במנהרת הזמן בהשתאות ועמדו לי ברוך השם הכוחות להתמודד עם הבעיות הקשות כאשר לא הייתה עדיין המודעות המתאימה לחשיבותן ולא הייתה עדיין הרגישות המתחייבת".
לוי מודה שקיבל את הבשורה בהתרגשות רבה. "זה ריגש אותי, החיים לא פינקו אותי בבשורות טובות שכאלה. ידעתי מאבקים, ידעתי התמודדות עם בעיות קשות. זה מחמם את הלב. אני מאוד מודה לכל חברי הוועדה שגם החליטו וגם ביטאו את החלטתם בהכרה בתרומה גדולה מאוד בתחום החברתי. אני סברתי תמיד שאני ממלא בזה את חובתי. אסור היה לי להיכשל כי כישלוני היה בעצם כישלונם של רבים. היום אני מאושר, יש לנו עוד הרבה מה לעשות אבל עצם זה שיש הכרה בחשיבות בשירות למען החברה -זה בעצם ההישג הגדול ביותר בחיי".
-עושה חשק לחזור?
"לא, לא".
-בשום צורה לא?
"לא. עשיתי את חובתי. עכשיו חילופי משמרות. שבכירים יעשו. לו רק יכולנו להתגבר על אותה עוינות שיש, אלוהים ישמור, ונדע מה נפל בחלקנו ואיזו חברה אנחנו. שיש לנו הישגים כבירים. שנדע רק להאזין ולהקשיב אחד לרעהו, זו תהיה התרומה הגדולה ביותר לעתידנו".
לוי נבחר לראשונה לכנסת ב-1969 ומיד לאחר המהפך של בגין ב-1977 קיבל את תיק הקליטה. אחרי בחירות 1981 ייצר הד ציבורי, כשסירב לבוא להשבעת ממשלת בגין השנייה, עד שלא הובטח לו מינוי לסגן ראש הממשלה. בכנסות ה-10 וה-11 שימש סגן ראש הממשלה ושר הבינוי והשיכון. כשר השיכון בממשלת בגין טיפח את פרויקט שיקום השכונות, שאותו הוא נושא בגאווה כמפעל חיים.
אחרי פרישת בגין מהממשלה, ב-1983, התמודד לוי מול יצחק שמיר על ראשות הממשלה. זו היתה ראשיתה של יריבות ממושכת בין השניים. בממשלת האחדות שקמה ב-1984 הוסיף לוי להחזיק בתפקידיו המסורתיים כשר השיכון וסגן ראש הממשלה. במרץ 1990 הקים שמיר ממשלה צרה שבה הושבע לוי לראשונה לשר החוץ של מדינת ישראל. בתקופת כהונתו כשר חוץ קיים מערכת יחסים עכורה עם סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו.
בשנת 1996 לאחר התפייסות עם נתניהו, נסללה דרכה של גשר (התנועה שהקים לוי) להתמזגות בליכוד. לוי מונה למ"מ ראש הממשלה ולשר החוץ, חבר בקבינט המדיני-בטחוני, יו"ר ועדת השרים לחברה ולרווחה וחבר ועדת השרים לכלכלה.
לקראת בחירות 1999 חברה גשר למפלגת העבודה ולתנועת מימד ויחד יצרו את ישראל אחת. לאחר נצחונו של ברק בבחירות 1999 חזר לוי לתפקיד שר החוץ בממשלה החדשה. ובתחילת אוגוסט 2000 התפטר מהממשלה. לקראת הבחירות לכנסת ה-16 הוא שב לליכוד ונבחר כחבר כנסת.
"אני אדם פשוט, קטונתי"
השר נפתלי בנט הגיע לבשר אישית למרים פרץ על זכייתה בפרס בביתה בגבעת זאב. "אמרתי לשר - אני לא יכולה לעמוד ליד כל האנשים הבכירים שבחרתם. מה אני? אני אדם פשוט, אני לא בחרתי שיכירו אותי. הייתי מעדיפה שאף אחד לא יכיר אותי".
פרץ שחזרה את רגע ההודעה: "הייתי במפגש עם תלמידים והמזכירה שלו התקשרה ואמרה שהשר בדרך לגבעת זאב, הוא רוצה להפגש עם הנציגים שלו של הבית היהודי והוא אמר שיכול לקפוץ להגיד שלום. עשיתי מאמץ כדי להגיע וכשהוא נכנס אני ישר התחלתי לספר לו. שום דבר, אני לא מבינה ופתאום אני מתחילה לדבר איתו והוא אומר לי 'רגע אני רוצה להגיד לך משהו', ואני רוצה לומר לך שהוא התחיל לבכות. הוא התחיל לבכות ובכינו".
לאחר ההודעה, אמרה: "אני מרגישה שעין במר בוכה ולב שמח. בכי, התרגשות, רעד. ומצד שני בכי על זה שהילדים שלי ובעלי לא לידי. שאוריאל ואלירז לא פה ושאליעזר אישי לא לידי. ומצד שני - איזו זכות, איזו זכות. אני המומה, אני עוד לא מעכלת. אני לא מבינה עוד. רק אמרתי - קטונתי מלעמוד לצד האנשים הגדולים שנבחרו".
בשיחה עם ynet היא סיפרה על העבר המשפחתי: "עליתי באהבה גדולה לארץ הזו שההורים שלי חלמו עליה במדבר הסהרה במרוקו. אמרתי - מה אני יכולה לעשות למדינה שלי? ולא ידעתי שיבוא יום ובניי יפלו. ואני בחרתי בחיים, בחרתי בתקווה, בחרתי בלראות טוב, בחרתי לראות מתוך השבר את הקריאה הזאת 'קומי, קומי, התנערי מעפר, לבשי בגדי תפארתך', תמשיכי. וכנראה התקווה הזו, והרצון הזה בחיים, והיכולת הזו לקום ולטעת תקווה באנשים נגעה בלבבות".
פרץ בחרה להקדיש את חייה למפגשים עם חיילים, עם בני נוער ועם משפחות שכולות: "בואו נעשה את הכול שנהיה ראויים לנופלים האלה, לאלה שבאו ושרדו את השואה והקימו את המדינה, לכל הדורות שהקריבו פה כדי שאנחנו נחיה היום פה - בואו נהיה ראויים להם, בואו נהיה טובים, בואו נמצא את הטוב שבנו. את המאחד, עם חילוקי הדעות. נכבד איש את רעהו. וכנראה שהשיח הזה נגע בכולם".
מרים פרץ שכלה את שני בניה הגדולים בצבא. ב-25 בנובמבר 1998 נהרג בנה הבכור סגן אוריאל פרץ ז"ל, מפקד מחלקת הסיור בגדוד 51 של גולני, במארב בדרום לבנון באזור מרכבה. ב-26 במרץ 2010 נהרג בנה השני, רס"ן אלירז פרץ ז"ל, בהיתקלות עם חוליית מחבלים ברצועת עזה.