"טבחו בהם, הם עברו גיהינום": עדויות לוחמי קרקל על מבקשי המקלט
הם היו הראשונים שפגשו את מבקשי המקלט. ניר נזכר: "כשהייתי בשמירה ראיתי את המצרים מעמידים אותם בשורה, ויורים". אליאנה מספרת: "שנים הדחקתי את הזוועות". מיוחד ב-ynet: לפני העצרת בשבת נגד גירוש מבקשי המקלט - לוחמים לשעבר מעידים על המראות הקשים בשירות הצבאי
הם לוחמים ולוחמות ששירתו בתחילת העשור ב"קרקל", גדוד החי"ר המעורב הראשון בצה"ל. הם הוצבו בגבול מצרים והשתתפו בפעילות מבצעית שוטפת. חלקם התקדמו לתפקידי פיקוד ואף זכו בתעודות ועיטורים על שירותם. אך דבר אחד העיב על הכול. מיוחד ב-ynet: צפו בלוחמים המשוחררים מעידים מול המצלמה על המפגש הראשון עם מבקשי המקלט וקראו את העדויות הקשות.
הם הדחיקו זאת שנים, לא דיברו על זה עם אחרים - בקושי בינם לבין עצמם. ניסו לשכוח, לא רצו להעיר שדים רדומים. אך עכשיו, כשתוכנית הגירוש בפתח, הם הרגישו שזה הזמן, שהם חייבים לספר את מה שרק הם ראו.
אלה היו שנות השיא של מה שכונה ההסתננות - הגעת מבקשי המקלט האפריקנים מגבול מצרים - והלוחמים הללו היו הראשונים שקיבלו את פניהם בישראל, לאחר שעברו מסע ארוך במדבריות אפריקה. הם פגשו אותם רזים, פצועים, חולים, מורעבים. על גופם ניכרו הצלקות שמעידות על הזוועות שעברו בדרך - כשנחטפו תמורת כופר, הוכו, נאנסו וסבלו מהתעללות. ואלה עוד היו בני המזל שבהם.
בנוסף להם היו גם רבים שמתו בדרך ממחלות ומרעב, אלה שנרצחו בידי שוביהם, ואלה שכדורי הרובים של החיילים המצרים השיגו אותם לפני שהספיקו להימלט לישראל. לוחמי ולוחמות "קרקל" שמעו וראו גם אותם. הם שמעו את הצעקות של מבקשי המקלט וראו ממגדלי התצפית איך החיילים המצרים מרססים כדורים לכל עבר, מעמידים את מבקשי המקלט בשורה ומוציאים אותם להורג.
זה לא עניין פוליטי, הם מבקשים להדגיש. זה עניין אנושי, הומניטרי. כל מי שהיה שם איתנו היה מרגיש אותו דבר, הם אומרים. זו החובה שלנו לספר הכול לפני שזה מתחיל. לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני הגירוש. אלו עדויותיהם.
סמ"ר דוד אביצור: "מעולם לא ראיתי בני אדם במצב כזה"
"תפסנו אותם והיינו צריכים לשמור עליהם. הייתי מגיע עם חובשים שלי והם היו עוברים עליהם אחד-אחד, בודקים אותם ורואים דברים מזעזעים. אנשים עם ידיים שבורות, עם צלעות שבורות, חתכים על הגב, כוויות. הם תיארו איך במחנות היו מטפטפים עליהם פלסטיק רותח בזמן שהם בטלפון עם המשפחה שלהם כדי שישמעו את הצעקות וישלמו להם את הכופר.
"הדבר שהכי בלט לי היה כמה שהמצב שלהם היה רע. אף פעם לא ראיתי בני אדם במצב כזה לפני זה וגם לא אחרי זה. זה נראה כמו דברים שראיתי אולי בתמונות מנשיונל ג'יאוגרפיק. אנשים רזים, אנשים פצועים, מצולקים, חולים.
"דיברנו על זה הרבה בינינו. אחרי שראינו דברים קשים שיתפנו זה את זה, ודבר אחד שאני זוכר במיוחד היה שהיו אנשים עם כל מיני דעות פוליטיות ועמדות, אבל כשזה הגיע לאנשים שאנחנו רואים מול העיניים, לכולם היה מאוד חשוב לנסות להקל על המצב שלהם. אנחנו תופסים אנשים באוגוסט, ב-40 מעלות חום, אחרי שהם הלכו פצועים, בלי מים. הדבר הראשון שכולם עושים זה לשאול אותם אם הם צמאים, רואים אם אפשר לתת להם משהו לאכול, מנסים למצוא להם צל, מביאים חובש, מביאים רופא. אנשים עם דעות פוליטיות שונות לחלוטין - כי כשזה נמצא מול העיניים שלך, מה שאתה חושב בכללי על העולם נהיה לא רלוונטי.
"יש תדמית לא נכונה לגבי המצב שבו הם היו כשהגיעו לפה. אנשים אומרים 'הם מבקשי עבודה', אנשים אומרים 'החיים שלהם היו סבבה, הם רק רצו להעלות את רמת החיים שלהם'. זה לא המצב. אני באמת ראיתי אנשים שכל אחד היה מרגיש כלפיהם חמלה ורצון לעזור להם. אני רוצה שאנשים יבינו איך הגיעו לכאן מבקשי המקלט כי זה חשוב. ואם רוצים עכשיו לגרש אותם מכאן, אני רוצה שיבינו לְמה שולחים אותם. כי מה שהם עברו בדרך אלינו זה לא דבר שהייתי שולח אף אחד לעבור שוב".
סמל נטע דנון: "הקריסה הנפשית הייתה מטורפת"
"היינו בתצפית בערך שלושה או ארבעה ימים והגענו לאזור שבו היו בסביבות 100 סודנים ואריתריאים שהגיעו לגבול. המצב שלהם היה מאוד קשה. נשים, ילדים, מבוגרים, בכל הגילים, הגיעו מאוד רזים ופצועים. הם נראו רעבים וזקוקים לסיוע. היה בחור פצוע והזעקנו חובש לטפל בו בשטח.
"כל המראות היו מאוד קשים, לי ולכל מי שהיה איתי בתצפית. כשחזרנו לבסיס הייתי בתחושות קשות לגבי מה שראיתי וחוויתי. בבוקר למחרת היו לי 40 מעלות חום, וכך גם לעוד אחד מהתצפית ולעוד אחד. מסתבר שכולנו חלינו עד רמה שהטיסו אותנו הביתה. אושפזתי ליומיים, הקריסה הנפשית הייתה מטורפת.
"גם כששוחחנו על זה היה לנו קשה לעכל את מה שראינו. דיברנו על ההפתעה של לראות אנשים כמוני וכמוך שעוברים דברים כל כך קשים, שהם נראים פשוט נטושים ועברו זוועות. הם גם דיברו על ההתעללות שעברו, על האונס ועל מכות הרצח שהם קיבלו בדרך לכאן".
סמ"ר מתן אלדר: "החייל המצרי טבח בהם"
"זה מסביבך כל הזמן והתמונות הן קשות. גברים, נשים, ילדים ותינוקות - ראו שהם עברו דברים מאוד קשים. חלקם חבולים, חלקם פצועים ממש, חתוכים.
"באחד הבקרים שני חברים שהיו אחראים לתצפת בלילה סיפרו לנו שהם ראו חבורה גדולה של אנשים, בערך 40, מתקדמים לעבר הגבול. בשלב מסוים המצרי במגדל תצפית הקרוב התעורר וראה שהם מנסים לעבור את הגבול ופשוט התחיל לטבוח בהם. פשוט ירה בהם עם המקלע שהיה לו. הם התפזרו בצד המצרי, ומעטים נתלו על הגדרות וחצו את הגבול פצועים. וכמה נשארו שוכבים, כנראה מתים.
"זה ממש תפס אותנו, זה כבר ממש היה לראות את הדבר קורה בצורה הכי מזעזעת ואמיתית. לא פשוט להיזכר בתקופה הזאת. בגלל שראיתי את כל הדברים האלה קורים ממש ברור לי שאנשים נורמלים לא עוברים את הדבר הזה בשביל לחפש עבודה. חשוב לי שאנשים יכירו, שאנשים יידעו, שזה מה שקרה באמת".
סמ"ר מאור קאקון: "האימא לא הצליחה להיניק"
"כשהגעתי לקו שנאתי את הסודנים, לא הבנתי למה מכניסים אותם, רציתי לגרש אותם. עם הזמן' ככל שפגשתי אותם יותר' זה גרם לי להרגיש יותר אמפתיה. אחד הדברים שגרמו לי לשנות את הגישה זה כששמעתי שוב ושוב מסודנים שהם נחטפו בסודן על ידי שבט בשם רשיידה, לפעמים פשוט ברחוב. שמו אותם בוואן, לקחו אותם לסיני ואחרי שעינו אותם זרקו אותם בגבול. זה לא שהם באו כדי לחפש עבודה, הרבה הגיעו בעל כורחם.
"הם היו מגיעים אחרי שלא אכלו הרבה זמן, משלשלים, מקיאים. הייתה בעיה לתת להם אוכל כי הם לא ידעו להתמודד איתו. אני זוכר שהגיעה קבוצה שהייתה בה אימא עם תינוקת ממש קטנה, שניסתה להיניק אותה ולא הצליחה אחרי המסע, והתינוקת לא הפסיקה לבכות. היה לנו מעדן חלב ואני סימנתי לאימא שאני רוצה להאכיל את התינוקת, והאכלתי אותה עם כפית.
"הרבה מהם עברו התעללות. אני זוכר מישהו שהגיע לש"ג בלי אוזן. ירד לו המון דם מאיפה שהייתה לו אוזן פעם. הם סיפרו שהבדואים כיבו עליהם סיגריות ועוד כל מיני דברים".
סמ"ר ניר לייבלר: "כל לילה שמענו צרחות מהצד השני"
"בהתחלה ממש שנאנו אותם כי לא ישנו בגללם, ואמרנו שאם באמת הם היו פליטים או שבאמת הם היו באים ממקום קשה אז הם היו מנסים לשנות את המדינה שממנה הגיעו. אמרנו גם שהם באו בשביל הכסף, אבל עם הזמן הבנו את את המקום שהם הגיעו ממנו. עצרנו אנשים, ואלה שידעו לדבר אנגלית הראו לי איפה חתכו להם את האוזניים ואת הכוויות של השמן הרותח ששפכו עליהם הבדואים. ואז הבנתי את הבעיות שלי מול הבעיות שלהם, והעציב אותי איך שדיברתי קודם והעציב אותי לשמוע אנשים אחרים מדברים עליהם. כל מה שאמרתי לפני זה פתאום נראה לי כל כך תלוש.
"זו הייתה תקופה קשה לפלוגה שלנו. היינו ילדים ולא ידענו איך להתמודד עם זה, איך לעכל את זה. היינו רואים אנשים מתים ומנסים להעביר את זה הלאה. כשהם היו חוצים את הגבול היינו שומעים את המצרים יורים עליהם מהצד השני. הם שיחקו בציד אנושי - רדפו אחריהם, הרגו אותם, אנסו אותם. פעם אחת, כשהייתי בשמירה לפנות בוקר, ראיתי מצרים מוציאים להורג קבוצה שתפסו בלילה. העמידו אותם בשורה וירו. הייתה תקופה שבאמת כל לילה היינו שומעים צרחות מהצד השני.
"זה מטריף אותי לשמוע אנשים אומרים שכל הפליטים שנמצאים פה הם גנבים, אנסים, פושעים, כי ראיתי אנשים שעברו גיהינום. אני זוכר שהייתה אחת ששאלתי אותה למה היא רוצה להגיע לישראל, מה יש להם לחפש פה, זה לא המדינה שלהם, והיא אמרה לי שהיא שמעה שישראל זו דמוקרטיה והיא פשוט רוצה לחיות".
סמל שני קוריאל: "היה ברור שהם בורחים ממשהו נורא"
"פעם היינו ארבעה חיילים בעמדת התצפית כמה ימים, ובאחד הלילות שמענו התרחשות בגבול המצרי. הסתכלנו עם אמצעי לראיית לילה וראינו שוטרים מצרים מעמידים חבורת פליטים בשורה ויורים בהם. זאת הייתה חוויה טראומטית.
"כשהפליטים הגיעו לגבול, היה ברור שהם ברחו ממשהו נורא. אפשר היה לראות מה הם עברו בדרך לכאן - אם הם נפצעו, אם הכו אותם, אם הבגדים קרועים. לרובם לא היו נעליים והם הלכו במדבר על אדמה לוהטת בקיץ ועל קרקע קפואה בחורף. לי היה ברור שהם לא באו לכאן לעבוד. היה ברור לי שקורה משהו במקום שממנו באו ושהם בורחים כדי להישאר בחיים.
"היה מקרה שהגיעה מסה גדולה של אנשים לגבול, והיינו צריכים לתפוס אותם. הם היו כל כך מבוהלים שכשהם הגיעו אלינו הם התחילו לברוח, והלכנו קילומטרים במדבר כדי לתפוס את כולם. על הגוף של הנשים היו סימנים של הדברים שהן עברו בדרך, דברים כל כך רעים שהיה לי קשה להסתכל עליהן.
"אני לא אדם פוליטי במיוחד או פעילה חברתית, אבל אני יודעת שראיתי בעיניים שלי דברים שהמון אנשים אחרים לא ראו כאן, ולכן ממקומי לבוא ולהפיץ את הדבר הזה ולגרום לאנשים להבין שחשובה פה קצת חמלה. האנשים שנראים מאיימים הם אנשים שעברו דברים קשים, הם לא היו מגיעים אם הם לא היו בורחים ממשהו ממש רע".
סגן אליאנה בסטיאנס: "שנים הדחקתי את הזוועות"
"בלילה הראשון שלי בגבול הייתה הסתננות של זרים והקפיצו אותי כדי לבדוק אישה. זאת הייתה הפעם הראשונה שבעצם ראיתי פנים למה שלפני זה הייתה כותרת של 'מסתננים', שזה משהו שהוא מאוד רחוק מהלב. והיא התחילה לאט-לאט להראות לי מה יש לה מתחת לבגדים. כולה הייתה עם סימני צלקות של פלסטיק מותך וסיגריות ושוטים, רזה בצורה קיצונית. הם היו מכינים לעצמם נעליים מחצאי בקבוקי פלסטיק או בדים, והצלקות שהיו להם על הגוף זה דברים שלא ראיתי בחיים שלי. וזו הייתה הפעם הראשונה שפתאום נפל לי האסימון במה אנחנו מתעסקים פה. שזה לא סתם אנשים שבאו לחפש כסף. אנשים שבאו לחפש כסף לא נראים ככה.
"כדי להמשיך להישאר שפוי ולהיות מסוגל לעשות את העבודה שלך אתה צריך באיזשהו שלב לשים איזושהי מסכה. אתה חייב לנסות לסנן את מה שאתה רואה ובמשך שנים אחרי הצבא הדחקתי את כל הזוועות האלה שראיתי. ודווקא עכשיו, כשכל העניין הזה צף שוב, אז פתאום כל מה שהדחקתי עלה עוד הפעם למעלה ואי אפשר להתעלם מזה.
"גדלתי תחת צילו של סבא מהולנד שהיה חסיד אומות עולם, ובמשך כל חיי לא דיברו על זה. אבל היה משהו ברור באיך שחינכו אותי. זה שאם יש מישהו שאתה יכול לעזור לו - אתה עוזר לו. מבחינתי כל העניין הזה זו החובה שלנו בתור בני אדם. אלה אנשים, לא מספר. אלה אנשים שלכל אחד יש סיפור וכל אחד עבר דברים נוראיים בדרך".
במוצאי שבת הקרובה תיערך בכיכר רבין עצרת המונים נגד החלטת הממשלה לגירוש מבקשי המקלט. הפקת העצרת נתמכת על ידי הציבור הרחב דרך פרויקט מימון המונים. בעצרת צפויים לנאום תושבים מדרום תל אביב, לצד אנשי ציבור ואנשי רוח מכל קצוות הקשת הפוליטית והחברתית, תחת הסיסמה "ישראל עוצרת את הגירוש".
לפנייה לכתב/ת 
