תל אביב כבשה את פסטיבל המוזיקה באוסטין
לולה מארש נבחרו לאחד ממאה ההרכבים השווים בפסטיבל, הופיעו לא פחות מתשע פעמים ושרו ננסי סיטרה. אורן לביא הביס את ג'יי.זי וזכה בפרס על הקליפ היפהפה שביים, וקושה-דילז עשה היפ הופ ציוני ויידישאי. כך כיכבו הישראלים בפסטיבל המוזיקה של אוסטין SXSW - ורק ניל יאנג אכזב. צפו
העיר אוסטין מכונה "בירת ההופעות החיות של העולם", ובניגוד להכרזה האחרונה של דונלד טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, כולם מסכימים על מעמדה של העיר – לפחות בארצות הברית. את תחילתה של המסורת המוזיקלית ארוכת השנים אפשר לסמן בשנת 1972 עם הגירתו העירה של אומן הפולק הנערץ ווילי נלסון מנאשוויל שבטנסי, ואחריו הגיעו רבים וטובים. ברוח זו נוסד גם פסטיבל סאות' ביי סאות'ווסט (SXSW), החוגג 31 שנות פעילות. מאז השקתו ב-1987 כסוף שבוע לא רגוע להופעות רוק, גדל הפסטיבל והתעצם והתרחב – כמו העיר עצמה. כיום מדובר באירוע רב-תרבותי ענק המשלב תוכנית קולנוע, סטנדאפ וכנס לחובבי טכנולוגיה. אף על פי כן הלב של סאות'ביי הוא המוזיקה, והוא פועם בקצב משתנה של רוק, פאנק, קאנטרי, פופ, היפ הופ ועוד, הכול ומכל העולם – כולל ישראל, שזכתה לייצוג נאה במיוחד השנה.
לולה מארש במגפיים
לקראת הגעתם לטקסס הוזכרו לולה מארש כאחד ממאה ההרכבים השווים ב-SXSW במהדורה המיוחדת של NPR (הרדיו הציבורי האמריקני) שהוקדשה לפסטיבל המוזיקה. "דמיינו את לנה דל ריי שורקת ופורטת על יוקולילי - זהו הרושם שמותירה מתקפת הקסם העגמומי בשיר Wishing Girl של לולה מארש. אם הכריזמה של הצמד היה נשק, לא היה כדאי שהוא ייפול לידיים הלא נכונות", כך נכתב בהמלצה.
הניצחון של אורן לביא
גם אורן לביא היה נוכח באוסטין השבוע – לא בגופו, אבל ברוח יצירתו. היוצר בן ה-41 מתל אביב הוא אומנם מוזיקאי מוכשר, אבל ההישג הגדול שלו בפסטיבל הגיע בזכות עבודתו כבמאי ותסריטאי של הקליפ לשירו Second Hand Lovers. הקליפ היפהפה שכתב וביים זכה בפרס הקליפ הטוב ביותר במסגרת תחרות הקולנוע של SXSW, תוך שהוא גובר על קליפים של ג'יי.זי (Smile), אמנדה פאלמר (The Clock at The Back of The Cage) ואחרים. השיר Second Hand Lovers לקוח מתוך אלבומו השני של לביא Bedroom Crimes, שמופיע בקליפ לצד השחקנית דניאלה וירצר ועשר רקדניות לבושות לבן.
הקליפ המנצח של אורן לביא Second Hand Lovers
"רווק בן זמננו חולק את הדירה שלו עם הזיכרונות של כל אהובותיו מן העבר. בפנטזיה שלו כולן חולקות מערכת יחסים אוהבת, מושלמת והרמונית ומשתלבות לכדי ישות אחת. הפנטזיה מתפרקת כשהוא פוגש אישה אמיתית וחייב לבחור בין הביטחון של החלום בהקיץ ובין האתגרים של אהבה מציאותית", כך תואר בתוכניית הפסטיבל הקליפ הענוג, שצילמה מאיה בינדר וערך עמיחי ביקובסקי. "זה מרגיש אדיר לקבל את פרס השופטים בקטגוריה אחת עם כל הקליפים הכי יפים שצולמו השנה. החיים מחלקים ליטוף פעם בשלושה אגרופים. אני נהנה מהליטוף, מתכונן לקרב האגרופים הבא" אמר לביא לאחר הזכייה.
קושה-דילז עושה היפ הופ ציוני
כבכל שנה, מתייצב קושה-דילז (KoshaDillz) בפסטיבל של אוסטין ומנסה להגיש את עצמו כמנה בשרית כשרה עבור הקהל. "בשרית, כי קושה הוא ראפר אקטיבי ואינטנסיבי בעל מסרים חותכים, "כשרה" כי מדובר בבחור יהודי תכול עיניים מלוס אנג'לס ובן להורים ישראלים. אחרי ששיתף פעולה עם מתיסיהו ו-RZA מהוו-טאנג קלאן, קושה עבד קשה כדי להיות המנה העיקרית - מעל ומתחת לשולחן, בהופעות הרשמיות של הפסטיבל ובאלו שבשולי המועדונים. בין היתר ערך נשף היפ הופ המתהדר בשם היידישאי Oy Vey אף שחוץ מקושה כל שאר המשתתפים היו יוצרים אפרו-אמריקנים כמו Fat Tony ו-Turquoise Jeep.
קושה-דילז - או בשמו האמיתי רמי מתן אבן-אש - נולד בניו ג'רזי ונחשף לראשונה להיפ הופ במסיבות בר מצווה. אחרי הסתבכויות עם החוק בעבירות סמים קלות שהולמות את תדמית הראפר הקשוח, אבן-אש נשען על זהותו היהודית בדרכו חזרה למוטב. כאזרח ישראלי הוא מקפיד לבקר תדיר בארץ הקודש ומתיימר לייצג אותה בתפוצות כשהוא מהגג על ציונות, ישראל וגם BDS בשיריו המשלבים אנגלית, ספרדית ועברית. תכלס, כל אם יהודייה גאה הייתה רוצה בן כזה.
יאנג לנצח
הגרעין המוזיקלי של אוסטין בא לידי ביטוי גם בתוכנית הקולנוע של הפסטיבל, המשופעת בסרטים דוקומנטריים על מוזיקאים, סרטים עלילתיים על אהבה למוזיקה וסרטים שמשלבים בדיה ומציאות. כזה הוא "פרדוקס" בכיכובו של ניל יאנג, שהקרנת הבכורה שלו התקיימה במסגרת הפסטיבל, כשבוע לפני עלייתו בנטפליקס. זוהי בכורת הבימוי של דריל האנה, מי שנחשבה בעבר לאחת השחקניות היפות בהוליווד וזכורה לטובה מהופעותיה כאנדרואידית פתיינית ב"בלייד ראנר" וכבתולת ים ב"ספלאש". על פניו מדובר בסרט עלילתי, אלא שמהר מאוד מתברר שאין מדובר ממש בסרט - כפי שהאנה עצמה הודתה בדבריה אחרי ההקרנה. למעשה מדובר בטריפ הזוי שרוכב על ז'אנר המערבונים, אבל בלי סוסים - או סיפור. במקום סוסים יש כיסאות עץ באמצע שום מקום; במקום סיפור אין כלום, רק רצף של סצנות סוריאליסטיות כביכול, משעשעות לכאורה, שאינן קשורות זו לזו.
מי שבכל זאת השאיר את הצופים בפנטזיה החולמנית הזאת בסף ערנות כלשהו הוא ניל יאנג הבלתי נלאה, שסביבו סובבת היצירה כולה, שנוצרה מלכתחילה כחלטורה על הדרך בין הופעות. הרוקר מגלם קאובוי מזדקן ומקבל זמן מסך מכובד ביושבו שותק על כיסא עץ ומביט בהתרחשויות המוזרות סביבו. צלילי הגיטרה החשמלית שלו נשמעים ברקע, ובהמשך מתמזגים אל הופעה חיה מנותקת מזמן ומקום - או מהיגיון. על הבמה אפשר להבחין באותן דמויות מטורללות, הפעם ללא כובע בוקרים. מלכתחילה אפשר היה להבין שהם לא שחקנים, ובעיצומו של הסרט מתברר שאלו הם חברי להקת Promise of the Real המלווים את יאנג בשנים האחרונות. בין הנגנים נמצא גם הגיטריסט לוקאס נלסון, בנו של ווילי נלסון, אותו אייקון מוזיקלי מאוסטין, הצץ בעצמו לרגע בסצנה תמוהה ומאכזבת נוספת לצד יאנג. הקהל באולם היה מבולבל, אך מחא כפיים באמצע ההקרנה כאילו היה מדובר בהופעת רוק. טוב, בעצם זה מה שזה. כי סרט, כאמור, זה לא.
עבור מי שבכל זאת מחפש סרטים מוצלחים יותר על מוזיקה - פסטיבל SXSW מקדיש מדי שנה תוכנית מיוחדת לנושא בשם 24 Beats Per Second. השנה נכללו בה סרטי דוקו שעוסקים בנושאים שונים, בהם סרט על הלהקה לינרד סקינרד, על סצנת המוזיקה הקובנית ועל הצדדים הלא מוכרים של אלביס פרסלי ואפילו סרט שביים אבנר בן נעים, יליד פנמה, שלמד בבית הספר לקולנוע קמרה אובסקורה בתל אביב וזכה בפרס חביב הקהל בקטגוריה זו. סרטים תיעודיים אלו ואחרים יגיעו בוודאי גם לפסטיבלי הקולנוע הישראלים, והם חוגגים את היצירה המוזיקלית כטעם לחיים - ברוח אוסטין, או כל עיר אחרת. גם תל אביב.
