נקודת שבירה, או כשנתקענו מחוץ ל"יער המכושף"

בהמשך: רגע השבירה של סער(צילום: סער יעקובוביץ)

המשכנו במסע בקרטרה אוסטרל, אחת הדרכים היפות בעולם, שאורכה יותר מ-1,100 קילומטרים, עיקרה בצ'ילה וחלקה בארגנטינה. תפסנו טרמפ לעיירה בשם סרו קסטיז'ו (Cerro Castillo) כדי לצאת משם לטרק. בעיירות מסוג אלה נהוג לישון ב"אוספדאחה" - בתים של מקומיים שמספקים גם ארוחת בוקר ביתית תמורת תשלום. אגב, את המים לבישול ולמקלחות הם מחממים באמצעות הסקת עץ. האוספדאחה זו האופציה ה"יקרה": כ-40 שקלים ללילה. האופציה הזולה יותר היא לישון בחווה, בחצר, או בגינה של האוספדאחה. כרמל ואני החלטנו לישון בחווה, ממש ליד הסוסים. הקמנו את האוהל "קאסה דה סער" מתחת לעץ דובדבנים.

המקום מאוד שקט ויש בו אווירה של חופש אמיתי. העיירה מפורסמת בזכות טרק שבו עולים אל הר שבסופו תצפית על לגונה כחולה ומרהיבה. זה לא טרק קל, ורוב המטיילים שוכרים סוסים ורוכבים עליהם במעלה ההר לעבר הלגונה. אנחנו החלטנו ללכת ברגל. למחרת החלטנו בכל זאת ליהנות מהסוסים ורכבנו באזור החווה וקטפנו דובדבנים מהעצים בדרך.

לפרקים הקודמים - הקליקו

הגענו לווייה סרו קסטיז'ו (צילום: סער יעקובוביץ)

בתוך האוהל עם כרמל(צילום: סער יעקובוביץ)

בעיצומו של הטרק(צילום: סער יעקובוביץ)

והנה הלגונה(צילום: סער יעקובוביץ)

רוכבים על סוסים אחרי הטרק(צילום: סער יעקובוביץ)

לאחר כמה ימים נהדרים בעיירה תפסנו טרמפ בטנדר עם עוד כמה ישראלים. ישבתי בחלק הפתוח עם עוד בחור ונרטבנו בגשם השוטף שירד כמעט שלוש שעות. לבסוף הגענו לקויאיקה, עיר גדולה עם חנויות ומסעדות, שנחשבת ל"בירת הקרטרה". ישנו באוספדאחה של יולנדה, גברת מבוגרת אוהבת ישראלים. המיטות היו נוחות והייתה הרגשה ביתית, ונשארנו לילה נוסף רק בזכות האווירה החמימה.

לאחר יומיים רגועים לקחנו טרמפ ליעד הבא – "היער המכושף". מדובר במסלול שעובר בתוך יער עבות ונמשך כמה שעות. העצים מכוסים לגמרי בטחב ירוק, באמצע השביל זורם נהר של מי קרחונים שנמסו, והאווירה אכן מכושפת. לקראת סוף המסלול, כמו רוב הטרקים בפטגוניה, הגענו ללגונה ירקרקה ומיוחדת, המוקפת בסלע אפור ובהיר. לאחר מנוחה קצרה חזרנו.

שעות הערב המאוחרות הגיעו, האוטובוס שסמכנו עליו אומנם הגיע, אבל לא עצר כי היה מלא באנשים שאסף בתחנות הקודמות. כך גם האוטובוס שהגיע לאחר שעתיים. כמה חבר'ה שסיימו את המסלול לפנינו תפסו טרמפים, ובכניסה ליער נותרנו רק כרמל ואני ושני ישראלים אחרים שפגשנו כמה ימים לפני כן. החושך כבר ירד, וכעבור ארבע שעות של ניסיונות לתפוס טרמפ למקום לינה כלשהו הגענו למסקנה שנצטרך להקים אוהל ולישון לצד הדרך.

הטרמפ הכי רטוב בטיול(צילום: סער יעקובוביץ)

עוד טרק הסתיים עם הקפיצה שהפכה לסמל(צילום: סער יעקובוביץ)

פתחנו את המוצ'ילות, הוצאנו את האוהל, התחלנו להקים אותו, וברגע מעורר תקווה - ראינו פנסי מכונית שנוסעת לכיוון שלנו. החלטנו שאנחנו חייבים לעצור את המכונית ולשכנע את הנהג שייקח אותנו לאזור מרכזי. הוא אכן עצר והסכים לקחת אותנו, ואפילו עצר בתחנה בדרך והכין לנו סנדוויצ'ים.

לאחר נסיעה של שעתיים הגענו לעיירה בשם לה חונטה. חושך, אחת בלילה, הרחובות שוממים. דפקנו על כמה דלתות של אוספדאחה ללא מענה. הלכנו לכיכר המרכזית של העיירה וראינו שם שתי נערות. הן אמרו לנו שכל מקומות הלינה סגורים כרגע ושאם אנחנו רוצים אנחנו יכולים להקים אוהל בחצר ביתן. עשינו זאת.

הקמנו גם אוהל ששימש רק לאחסון הציוד ונעלנו אותו במנעול ליתר ביטחון. ישנו ארבעתנו מחובקים כדי להילחם בקור העז.

בבוקר קיפלנו את האוהלים וניסינו למצוא טרמפ לעיירה הבאה כי אין ממש מה לעשות בלה חונטה. לא הצלחנו לתפוס טרמפ, אז נשארנו בעיירה לילה נוסף. הפעם התפנקנו וקנינו גבינות, שוקולד ויין וישנו בחצר של אישה מבוגרת שאירחה אותנו. היא הייתה כל כך נחמדה, שהחלטנו להכין לה ארוחת ערב. אני, הבשלן שבחבורה, הכנתי פסטה ברוטב שמנת ופטריות.

עם האוהלים והחבר'ה בחצר(צילום: סער יעקובוביץ)

שלושה ימים עמדנו לצד הכביש ולא הצלחנו למצוא טרמפ. זו הייתה נקודת שבירה רצינית (ראו תמונה בראש הכתבה) - אף אחד לא עצר לנו. בסוף החלטנו לעלות על אוטובוס בחזרה לפוטלפו, עיירה מקסימה עם הרבה מאוד אטרקציות ואקסטרים. עשינו רפטינג קשוח בדרגה 5.

רפטינג קשוח(צילום: סער יעקובוביץ)

חותרים בזרמים(צילום: סער יעקובוביץ)

המשך בשבוע הבא