על הקשר בין משה אוננה, קצף גילוח ולאו מסי
בילדותה אהדה את מכבי יפו, האזינה לשירים ושערים ואפילו ניחשה מי יהיה שחקן העונה, אבל ככל שהתבגרה זנחה יעל ולצר את האהבה הישנה לכדורגל. מסע לקאמפ נואו לצפות בבארסה ומסי נגד אתלטיקו מדריד, הציף את הרגשות הישנים ולימד אותה דבר או שניים על המשחק שמרתק מיליארדים בכל העולם
בסוף שנות ה-70 השתתפתי באחת ההגרלות שהיו נהוגות אז וניחשתי שמשה אוננה האגדי, אז חלוץ מכבי יפו, יזכה בתואר כדורגלן העונה. אוננה, שהיה מושא הערצתי כבת טיפש-עשרה, אכן זכה. גם אני "זכיתי": על הניחוש הנכון ולאחר ששמי עלה בהגרלה, הגיעה לביתי חבילה קטנה ובתוכה סכיני גילוח, קצף גילוח ואפטר שייב. לאחר הזכייה לא היה גאה מאבי ז"ל שהשוויץ בכל עיירת המחוז הקטנה בה גדלתי, במוצרים שבתו קיבלה, כי הבינה משהו במשחק הגברי.
שנים רבות עברו מאז. אוננה, מלך שעריה של מכבי יפו המיתולוגית, כבר מזמן אינו שחקן פעיל ואני כבר מזמן לא אותה נערה שמקדישה זמן לכדורגל. בכלל, במהלך השנים חלחלה בי ההבנה שהכדורגל של פעם אינו הכדורגל של היום, ואולי, כפי שאוננה אמר פעם באחד הראיונות איתו, כשנשאל על ההבדל העיקרי בין הכדורגל בזמן בו שיחק לכדורגל של היום: "פעם שיחקת בשביל ליהנות מהמשחק, היום אתה משחק בשביל כסף".
ואכן, בכל פעם מחדש אני מופתעת מסכומי הכסף שמוזרמים כמשכורות עתק לשחקנים, או כחסויות לקבוצות. כששאלתי את נציגי חברת האלקטרוניקה הטורקית Beko, בעלת מותג מוצרי החשמל הביתיים, מדוע העניקו חסות לברצלונה תמורת סכום עתק של 19 מיליון אירו לשנה, במשך שלוש העונות הקרובות, הציעו לי נציגי ברימאג בישראל, יבואני Beko, להגיע ולבדוק מקרוב מדוע שילמה החברה את הסכום האגדי, רק כדי שהלוגו שלה יופיע על שרוול חולצות המשחק, בשילוט באצטדיון ובמגרשי האימונים.
יש לציין שעם חתימת ההסכם החדש הפכה החברה לספונסר השלישי במועדון אחרי נייקי (155 מיליון אירו בעונה) וחברת האלקטרוניקה Rakuten (כ-55 מיליון אירו בשנה). "שיתוף הפעולה עם ברצלונה ביסס את בקו כשותפה ראשית של מועדון ברצלונה", הסביר סגן יושב ראש החברה, אלי י. קוץ'. "בקו ממנפת את המודעות למותג שלה באמצעות קהל האוהדים של ברצלונה, שמונה כ-300 מיליון איש, וזה מוצא ביטוי במכירות. מאז עונת 2015-2014, בה החלה החסות, הפכה בקו לאחד משלושת המותגים המובילים בשוק הספרדי. זה משתלם לנו".
בהתחלה היססתי. אחרי הכל, מה לי ולכדורגל היום? שאלתי את עצמי, וציטטתי לסובביי את המשפט המפורסם של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, "כדורגל? 22 חוליגנים רצים אחרי כדור אחד". אבל לאחר שהחבר של הבת שלי, כדורגלן בעצמו, הודיע שאני פשוט לא מבינה את גודל השעה, כשאחרים סיפרו לי על אצטדיון קאמפ נואו המדהים, שמכיל כ-100,000 מקומות ישיבה, וכשנכדיי ביקשו חליפה אמיתית וכובע של מסי, שוכנעתי ונסעתי ל-24 שעות של ברצלונה וכדורגל.
יהיה ניצחון?
"בוודאי", שאג הילד. "אם את שואלת, סימן שאת באמת לא מבינה".
כשהגעתי למלון הרגשתי בישראל. בחור צעיר שעלה איתי במעלית סיפר שהוא וזוגתו הגיעו במיוחד למשחק עם עוד 24 זוגות חברים, ושמאות ישראלים נוספים פזורים במלונות אחרים. בדרך למשחק מפלס ההתרגשות עלה. אחזתי בדגל ישראל ונזכרתי שצבע הכסף הישראלי נמצא גם באתלטיקו מדריד.
החל משנת 2015 הספונסר הראשי של אתלטיקו הוא החברה הישראלית Plus500, כשחוזה החסות בין החברה שחודש בתחילת 2017 הוערך ב-10 עד 15 מיליון אירו, שמשלמים הישראלים לקולצ'ונרוס מדי שנה. יש להוסיף לכך את העובדה שאיש העסקים הישראלי עידן עופר הפך לאחרונה לבעל המניות השני בקבוצה, כשרכש בתמורה ל-60 מיליון אירו נוספים אחוזים נוספים בקבוצה, וכעת עומד חלקו על 32 אחוזים בקבוצה, ששוויה הכולל על פי "פורבס" נאמד במעל 700 מיליון אירו.
בכניסה לאיצטדיון הייתי בהלם. מאות אלפי אנשים גדשו את הכניסות השונות, כשהכל התנהל בסדר מופתי. מוכרי החולצות והצעיפים עשו רווח יפה ולאחר שהתחדשתי בצעיף ובאיפור כחול-אדום ,התיישבתי באחד מתאי הכבוד, אישה יחידה בין גברים שטופי אדרנלין וחדורי תאוות ניצחון. ברקע התנגן 'Whenever, Wherever' של שאקירה, להזכירם זוגתו של הבלם ג'רארד פיקה.
"תגיע או לא תגיע"? שאלתי את עצמי. הזמרת והדוגמנית הקולומביאנית, אמנם לא הגיעה, אבל שני ילדיהם שהגיעו לעודד את אביהם, ישבו בתא הכבוד הסמוך, כשאנשי הביטחון עמדו על המשמר למנוע כל אפשרות צילום שלהם. בשלב זה חיפשתי בעיניים ולא מצאתי את הדוגמנית קורל סימנוביץ', שבימים אלו מתכננת את נישואיה עם סרג'י רוברטו. "זה רק משחק ליגה", הסביר לי אחד הנוכחים בתא, "לא בטוח שהיא פה. עדיף שתתמקדי במשחק".
התמקדתי. המשחק החל בדקת דומייה לזכרו של קפטן פיורנטינה, דוידה אסטורי בן ה-31, שמת במפתיע בשנתו באותו היום. בהמשך התרגש הקהל ועמד כשברקע התנגן המנון קטלוניה. גם בלי להבין יותר מדי בכדורגל, מצאתי את עצמי מרותקת במשך 90 דקות למגרש, לאוהדים, ובעיקר לשחקנים ובראשם, איך לא, למסי ולרגליים המתעתעות האלו שלו, ששוות על פי הערכות 400 מיליון אירו - המותג היקר ביותר בעולם הכדורגל.
את הצעקה הראשונה שחררתי בדקה ה-26, כשכדור חופשי מדהים של מסי סידר לקטלאנים את שער ניצחון, שהגדיל עבורם את הפער בפסגה בחזרה לשמונה נקודות (חיפשתי את הילד מהמטוס ולא מצאתי...). גם אם לא הבנתי בדיוק מה זה אומר לסובב כדור חופשי מעל ההגנה ישר לחיבורים של היריבה, שזה מה שהסבירו לי הגברים בתא, הרי שאי אפשר היה שלא להתחבר לעוצמת הרגע והמעמד. "את יודעת שזה השער ה-600 שלו"? שאלו אותי בדמעות של התרגשות. "באמת"? שאלתי, ודי הצטערתי על השאלה, לאחר שהיא נתקלה במבט מזלזל משהו.
בסיום המשחק אפילו אני הבנתי שהוא לא היה מרשים במיוחד, ולמרות זאת יכולתי לסכם אותו ב- 90 דקות של עונג בתא קטן מול הרגליים של מסי. 90 דקות בהן התפעמתי מהאוהדים המסורים, למדתי להגיד נכון שמות כמו סרג'י רוברטו, ג'ורדי אלבה, לואיס סוארס, דייגו גודין, קוקה, אנטואן גריזמן, ודייגו קוסטה.
ריחמתי על אנדרס אינייסטה, שנפצע בשריר הירך האחורי והוחלף, הערכתי את פיקה, שיצא "גבר" ושיחק עד הסוף, למרות שנפצע ולמרות ששאקירה לא הגיעה (ואולי בגלל...), התלהבתי ממספר הנשים הלא צעירות שנכחו במשחק, ובעיקר הבנתי שמאבק האליפות בספרד הגיע לסיומו.
קטאלוניה תמשיך להיות עצמאית גם בלי הגדרה, ברצלונה הגדילה מחדש את הפער ל-8 נקודות, ואף אחד לא יעז לערער על המקום הראשון שלה בליגה הספרדית. מסתבר, שבכל גיל אפשר לחזור ולהתחבר לכדורגל וליהנות ממנו, והראייה הייתה כמות הנשים הלא צעירות שישבו באצטדיון. חזרתי מלאת חוויות היישר לסיפורי הכדורגל הישראלי שלנו. אנחנו, ככל הנראה, נשאר מעצמת היי-טק ולא כדורגל, אבל כמו בכל דבר, אם אין ציפיות - אין אכזבות.
הכותבת הייתה אורחת של חברת בקו (Beko), אשר מוצריה מיובאים לישראל בידי חברת ברימאג