"תשאירו אותה שלמה, אני לא רוצה לתרום את איבריה"
אימה של רותי בת ה-35 לא יכלה לשאת את המחשבה שאיבריה של בתה ייתרמו לאחר תאונת הדרכים הקשה שעברה. היה זה דווקא גילי, בנה היחיד בן ה-12 של רותי, שאותו גידלה לבדה, שביקש שאיבריה של האם ייתרמו. "סבתא, לא הצליחו להציל את אימא, אבל אימא יכולה להציל אחרים"
רותי, קוסמטיקאית במקצועה, יצאה מביתה במושב בצפון לעיר הסמוכה לסידורים. בחצותה את הכביש פגע בה רוכב אופנוע שהחליק כנראה על הכביש הרטוב. רותי, שנפגעה בראשה, הועברה בניידת טיפול נמרץ לבית החולים הקרוב.
כעבור ארבע שעות כבר ישבו בחדר ההמתנה במחלקה הוריה ואחיותיה. גילי, בנה היחיד בן ה- 12, שאותו גידלה ללא אב, נשאר בבית עם הדוד, אחיה של רותי. הוא הכין שיעורי בית, צפה בטלוויזיה והמשיך לכאורה בשגרת חייו. מה עבר בראשו? מה הבין? בערב, כשסבתו שבה מבית החולים, סיפרה לו על התאונה ושניהם סיכמו שיתפללו לטוב. כעבור מספר שעות חזר גם סבו מבית החולים וכולם התארגנו לשינה.
למחרת בקושי שתה את השוקו שלו ומיהר לבית הספר. אחר הצהריים הציעה האחות המתאמת מבית החולים שגילי יגיע לבית החולים, ויחליט בהגיעו אם להסתפק בישיבה מחוץ למחלקה או שייכנס ויעמוד ליד מיטתה של אימו, שפניה לא נפגעו כלל בעקבות התאונה, ונראתה יפה וישנה. גילי החליט להגיע לבית החולים.
עוד כתבות בנושא:
דתיים? תחתמו על כרטיס תרומת איברים
אדם בן ה-20 נפטר בפתאומיות – איבריו הצילו 4 ישראלים
שיא: מספר השתלות האיברים ב-2017 - הגבוה בכל הזמנים
ביחד עם היועצת מבית הספר ובני משפחתו, שמע גילי את האחות המתאמת מסבירה על הפגיעה באימו. "אז מחכים לנס?" הוא שאל. בראשה של המתאמת חלפה המחשבה על התובנות הבוגרות לילד הזה, שטרם חגג בר מצווה אפילו. והנה, הוא מחכה לנס שיציל את אימו, שיגאל אותו מן המצב המפחיד והמאיים עליו ועל עתידו ללא אימא. הוא מבין שאימו במצב רע, רע מאוד.
עיניה של האחות המתאמת התמלאו דמעות. גילי הצליח לגעת בנימי נפשה והיא חשבה על ילדיה שלה, על בנה שכבר מלאו לו 12 לפני חמש שנים ועתה קיבל צו ראשון, ועל בתה הקטנה, שטרם מלאו לה 12. איזה חוסר צדק. לגדול בלי אימא.
הפגיעה במוחה של רותי הייתה אנושה, וגם גילי הבין שמחר יבצעו בדיקה מיוחדת שתצביע על מידת הנזק המוחי. "אני מתחייבת לשתף אותך בכל שלב ובכל בדיקה שתבוצע לאימא", אמרה המתאמת לגילי. לפני כן הציעה לו לצייר ציור לאימא ולתלות אותו ליד מיטתה.
חותמים עכשיו:
לחתימה על כרטיס אדי מקוון - לחצו כאן
בבוקר היום השני לאשפוזה של רותי בוצעה הבדיקה המכשירנית שהראתה חוסר פעילות מוחית, והוסבר למשפחה על הוועדה לקביעת מוות מוחי נשימתי. היום גילי כבר לא הלך לבית ספר, אמש אפילו סירב להכין שעורים. הוא הבין שהחיים שלו הולכים להשתנות, וכל השאר פחות חשוב. הוא ישב וצייר ציור לאימו.
אימה של רותי, שעם בוקר מיהרה לבית החולים, לא הסכימה להיכנס לשיחות עם מנהל המחלקה. היא לא רצתה לשמוע דברים קשים וכואבים. אולי ניסתה לדחות את הקץ. בעלה, סבו של גילי, נראה מבין ומכיל את המידע הקשה. אחיותיה של רותי נכחו עם הוריהן בחדר המשפחות הסמוך ליחידה לטיפול נמרץ, אך לא הוציאו מילה. הן לא יכלו לדבר, המצוקה הרגשית גרמה להן לאלם. אחיהן היה עסוק בהשגחה על התנהלות בני המשפחה האחרים, והמשפחות של כולם לא משו מבית החולים.
אימא של גילי לא תחזור - אבל 5 אנשים קיבלו תקווה
בבוקר היום השלישי זומנה ועדת מומחים לקביעת מוות מוחי נשימתי. בעת ההתארגנות עלתה השאלה לגבי נוכחותו של גילי. סבו, שהגן עליו כל הזמן וניסה למנוע ממנו להגיע לבית החולים בימים הקודמים, הפתיע ואמר שגילי מבקש להגיע לבית החולים.
גילי הגיע לאחר שצוות המומחים קבע את מותה של אימו. בני המשפחה זומנו לפגישה והפעם, לראשונה, גם סבתו של גילי נכחה. מכווצים, דרוכים וכואבים ישבו הרופא והאחות המתאמת להסביר את המצב.
הם הסתכלו על בני המשפחה, על הסבא והסבתא שברגע זה הפכו להיות ההורים של גילי, ועל גילי שאיבד את אימו, ובמילים זהירות ואיטיות תיארו את מה שהתרחש מאז התאונה ועד לרגע זה. את המלחמה להציל את חייה של רותי, את תוצאות הבדיקות שנעשו, על כי למרות המאמצים והטיפול הרפואי האינטנסיבי והמורכב לו זכתה, המוח נפגע אנושות ובעצם חדל לתפקד.
"המוח מת", הם אמרו. "הלב פועם, ובית החזה עולה ויורד ורותי נראית יפה ורגועה כאילו היא ישנה, אך איברי גופה מתפקדים כעת בזכות הטיפול המלאכותי, ההנשמה והתרופות. וגם זאת לזמן מוגבל עד שיקרסו".
"ולכן", אמרה המתאמת, "ישנה אפשרות להציל חיים של אחרים". אימה של רותי לא חיכתה והודיעה מייד, באופן נחרץ, בטון סמכותי ובמילים ברורות, שאין על מה לדבר. רותי שלה חייבת להישאר שלמה ושלא ייגעו בה. שאר בני המשפחה שתקו. לא ניסו להביע דעה אחרת. מתוך כבוד אליה, מתוך התחשבות במצבה הנפשי, כנראה גם וגם. שקט השתרר בחדר.
לפתע גילי, הילד שטרם הגיע למצוות, שבר את השתיקה שאפפה את החדר ואמר "סבתא, לא הצליחו להציל את אימא, אבל אימא יכולה להציל אחרים". כעבור שעות אחדות, חמישה חולים כבר היו בדרכם לבית החולים להתכונן להשתלה.
ד"ר תמר אשכנזי היא מנהלת המרכז הלאומי להשתלות ומנחת קבוצות תמיכה למשפחות שכולות
לפנייה לכתב/ת 
