"חטפתי עונש על המיניות המופרזת שלי"
תמר מור סלע, מחברת הספר "ערות" שעוסק במיניות של נשים, כותבת על מונולוג אחד שהשפיע רבות על הספר שלה, ועל האישה שסיפרה לה עליו, העיתונאית דנה ספקטור, אותה היא מגדירה כחלוצה בכל הקשור לסלילת הדרך לשיח מיני חשוף ופתוח
לפני ארבע שנים וחצי התחלתי לעבוד על ספר חדש שעוסק במיניות של נשים. תהליך המרכבה של הפסיפס הנשי שרציתי שיהיה בו היה האתגר הראשון (ובהחלט לא האחרון) של העבודה עליו. יום אחד הוזמנתי להשתתף בערב שירה כדי להקריא שיר. אחריי הקריאה דנה ספקטור. לא ידעתי עליה הרבה. כלומר, ידעתי שהיא כותבת טור שבועי ב-7 ימים כבר המון שנים, אותו קראתי לעיתים רחוקות. ידעתי שהשתתפה ב"מחוברות", למרות שראיתי ממנה רק דקות ספורות וידעתי כמובן את מה שידעה אז כל המדינה: שהיא ורן התאהבו ועזבו בית ובני זוג כדי לממש את אהבתם.
לא צקצקתי על העניין הזה לרגע, בניגוד לרבים אחרים. ולמרות שלא ידעתי עליה הרבה, ככה ראיתי כבר אז את פני הדברים. כששמעתי אותה מקריאה את השיר, הלב שלי ידע. כלומר, עד אותו רגע לא ראיתי בה את החלק הזה שאפילו לא ידעתי איך לכנות, רק ידעתי שאני רוצה להקשיב לה עוד ורוצה שהיא תהיה חלק מהספר הזה שרק התחלתי לעבוד עליו. חיזרתי אחריה. היא לא הייתה מאוד זמינה. אבל לא מהסיבות שאנשים נוטים לחשוב. לא, היא לא סנובית. ההפך הוא הנכון. דנה היא נפש סוערת ומסעירה, הנוטפת חוכמה ונדיבות שהפתיעו אפילו אותי. היא פשוט צוללת, לפעמים אל תוך עצמה, כי יש בה משהו חשוף באופן כה מהותי עד שהיא מוכרחה לצמצם מגע עם העולם.
לבסוף נפגשנו. היא סיפרה לי עליה. אני סיפרתי עליי. הקלטתי את השיחה ואחר כך כתבתי את המונולוג ובו הסיפור שלה והמחשבות שלה. זה לא היה קשה מדי. השפה שלה קולחת, צבעונית ומסחררת והטקסט כמעט כתב את עצמו. גם עכשיו, למרות שעבר זמן מאז נכתב, בכל פעם שאני קוראת את המונולוג הזה אני שומעת אותה מדברת ורואה אותה מחייכת ואז מרצינה ואז דומעת, ואני קצת דומעת בעצמי. כי מה יש לומר? היא נגעה בי, שלא לומר השפיעה עליי באופן שאולי היא בכלל לא מודעת אליו.
כביש עוקף מיניות
עיקר המונולוג של דנה עוסק בשאלת הלגיטימציה של נשים להיות מיניות: "שנה אחר כך ציירו גרפיטי על קירות בית הספר: 'דנה זונה'. היו שלוש דנות בבית הספר, אבל לכולם היה ברור שמדובר בי. הייתי עדיין בתולה והתלבשתי באופן קצת מיני. זה הכול. זה הספיק כדי שיכתבו שאני זונה. חטפתי עונש על המיניות המופרזת שלי ועל זה ששיחקתי בצעצוע המסוכן שלי. לא רציתי את הגרפיטי הזה ever again. לא רציתי שיקראו לי זונה או שרמוטה".
"העונש הזה פגע בקלות המינית שלי. למדתי להיזהר, ועד היום החיים שלי מלווים בפחד לצאת משליטה. כמו חתול שהולך להשתין רחוק בארגז החול, הייתי עושה סקס בארגזים רחוקים, לא בעיר שלי ועם אנשים שאף אחד לא יכול היה לנחש שאני שוכבת איתם. אף פעם לא עשיתי סקס בכמויות שיכולתי לעשות, וכאן אני דומה לרוב הנשים, כי הזהירות המינית היא משהו שאת לומדת להפנים".
"נותנים לך את הצעצוע הזה שבחוש הפנימי שלך את מרגישה שהוא אינסופי. שאת יצור אינסופי. שפוטנציאלית את יכולה לגמור שמונה פעמים בלילה ולענג 80 גברים במחנה רומאי. שאת היקום מבחינה מינית. את יודעת את זה, אבל את גם יודעת שאסור לך, כי איזו אישה עושה סקס עם 80 גברים? לכן רוב הזמן אני לא מחוברת לאינסופיות הזאת. אני פחדנית מדי. אני לא יכולה לעשות סקס בלי הביטחון של אהבה".
לאורך המונולוג כולו, נארגת הביוגרפיה של דנה באמונות שעליהן חונכה (רמז: מסרים סותרים), באופן שבו החברה שלנו מתייחסת לנשים מיניות למין בכלל (רמז: במוסרנות בלתי פוסקת), ובאופן שבו כל אלה השפיעו על הבחירות שלה: "אף פעם לא נתתי לעצמי את הלגיטימציה להיות החוקרת המינית שאריקה ג'ונג המינית שלי רצתה להיות, כי כאמור את לא מתוכנתת לבחור את הגבר של חייך לפי הרדאר הקטן שיש לך בין הרגלים. אסור לך".
היא מספרת איך הלכה אחרי ליבה, איך חתרה תחת מוסכמות ושלל אמיתות מוחלטות (עד שכאישה, כבר קשה לך להבחין היכן מתחילה המוסכמה, ואיפה עובר הקו של הרצון האמיתי, שהוא שלך) ועל החשיבות העצומה שיש בחזרה הביתה אל הגוף, אל הליבידו, הגוף המניע של החיים: "מלמדים אותך שאת צריכה גבר שיהיה לך איתו סקס נחמד, שיהיה חבר טוב לחיים וכל הערכים האלה של תקשורת, אמון, הדדיות וביטחון. ואיפה הערך שנקרא גוף? זה הערך הכי גדול בעיניי. כי כשהגוף שלך לא מאושר, את לא יכולה להיות שמחה".
"אז אנשים מחפשים כביש עוקף מיניות. הם ממירים מין ביוגה, באופניים, בטבעונות ובמרתון. אבל הגוף שלנו נולד להיות מיני. הוא לא נולד לרוץ מרתון. הוא נולד לשחרר את עצמו בעזרת השכחה המופלאה הזאת שנקראת מין ולא להיות יותר מוח. זה רוחני לגמרי. זאת המערה השחורה שבה אישה יכולה לעופף כמו עטלף משוגע. העולם יהיה מקום הרבה יותר טוב אם נפנה את המשאבים בחזרה למקום הנשי. למערה. לרדאר. לשם".
דנה היא חלוצה לטעמי. מהראשונות שהעזו לכתוב כאן על מין ומיניות באופן חשוף ופתוח. יונה וולך עשתה את זה בשירה. דנה עושה את זה בטורים בעיתון. מהבחינה הזאת, לא אגזים אם אומר שהיא (ועוד נשים שפועלות בזירה הזאת) פילסו את השביל שהוביל להצלחה הגדולה של "ערות", ולשיח החשוב שהתעורר בעקבותיו.
הערב ב-20:00 דנה ספקטור ותמר מור סלע ייפגשו לשיחה בארבע עיניים, בערב נשי פרוע ומשוחרר (סתם. מה פתאום) במרחב הנור, פנחס בן יאיר 5, יפו העתיקה. פרטים נוספים כאן
כל הציטוטים בגוף המאמר לקוחים מתוך המונולוג של דנה ספקטור בספר "ערות – נשים מדברות מיניות".
תמר מור סלע היא סופרת ובעלת טור בידיעות אחרונות. מחברת הספר "ערות" (ידיעות ספרים).
לפנייה לכתב/ת 
