ביקורת סרט - "7 ימים באנטבה": גרוע, אבל לא בגלל ניפוץ המיתוס
למבקר שלנו, שמוליק דובדבני, לא הפריע שיוני נתניהו נורה בדקות הראשונות של המבצע הצבאי וגם לא נקודת המבט של המחבלים בסרט. לא, הסלידה שלו נובעת מכך שמדובר בסרט לא טוב, שאינו מחדש דבר ושמלא בסטריאוטיפים, במבטאים מגוחכים ובאמצעי מבע מעוררי תמיהה
כל מי שקרא לאחרונה על הסרט "7 ימים באנטבה" (7 Days in Entebbe) יכול היה להתרשם שהבעיה שלו היא בהצגת אנושית של חוטפים החסים על חיי אדם, ובמזעור תפקידו של יוני נתניהו במבצע הנועז של חילוץ החטופים. ובכן, לא. ממש-ממש לא.
כמו כל מיתוס הרואי, גם סיפור המבצע ראוי לבחינה מחודשת של אופני התנהלותו והדמויות שפעלו בו. דה-מיתיזציה היא שלב מוכר בתהליכי חילונו של כל סיפור היסטורי שנעטף, לעיתים, בהילה. המחשבה המחודשת על הסיפור מזכירה לנו שהיסטוריה, עדות וזיכרון הם, אחרי הכול, סיפורים - לא אמת מוחלטת.
לו היה סרטו של הבמאי הברזילאי ז'וזה פדיליה ("יחידת עילית" והרימייק של "רובוקופ") נדרש אל סיפור המבצע כדי לבחון את האופן שבו מתקבע נרטיב הרואי - אפשר היה להעריך אותו. ואומנם, מבצע "כדור הרעם" לחילוץ בני הערובה מאנטבה בהחלט התנהל כמו סרט פעולה הוליוודי. עובדה: כבר בימים שאחרי המבצע ניהל הבמאי מנחם גולן תחרות עזה מול הוליווד על מנת שגרסתו שלו לסיפור ההצלה תגיע ראשונה לאקרנים. ואולם סרטו "מבצע יונתן", שקטף מועמדות לאוסקר כסרט הזר הטוב ביותר, עלה על המסכים ב-19 במרץ 1977, כחודשיים לאחר הקרנת הבכורה של "הפשיטה על אנטבה" שבו כיכבו צ'רלס ברונסון ופיטר פינץ', וכשלושה חודשים אחרי "ניצחון באנטבה" שבו גילם ריצ'רד דרייפוס את דמותו של יוני – שניהם, אגב, סרטים שהופקו בעבור הטלוויזיה.
התמיהה הראשונה שמעלה "7 ימים באנטבה" היא מדוע דווקא המבצע הזה, ועכשיו. ספק אם הסרט מאיר מחדש עובדות שנתקבעו ביחס למבצע, במיוחד כאשר עדויות שהביא מוקי בצר, סגנו של יוני דאז, כבר הציעו בעבר נרטיב שונה ביחס לחלקו בפעולה (את דמותו של בצר מגלם בסרט מייקל לואיס). קשה גם לומר שהסרט מספק איזו פרספקטיבה בעלת עניין על הטרור הבינלאומי בשנות ה-70, ודאי לא כאשר סרטים כ"כנופיית באדר-מיינהוף" הגרמני (2008) או "מינכן" (2005) עשו זאת לפניו. בעיקר אפשר לתהות מדוע מזהה הסרט דווקא את המבצע הזה כמרכיב משמעותי ברצף ההיסטורי של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא שזהו רעיון מופרך מיסודו – הוא פשוט מטופל בצורה עמומה.
כאמור, העלילה מבוססת על מבצע החילוץ שהתרחש ב-4 ביולי 1976 והימים שקדמו לו, במהלכם נחטף מטוס אייר-פראנס שעשה את דרכו מתל-אביב לפריז בידי מחבלים גרמנים ופלסטינים. בשונה מסרטי אנטבה הקודמים, סרטו של פדיליה דן באידיאולוגיה המבולבלת שמנחה את צמד החוטפים הגרמנים (דניאל ברוהל ורוזמונד פייק), התופסים עצמם כמרקסיסטים המנהלים מאבק צודק לשיטתם בפשיזם הציוני. באופן משונה, בעוד השניים חשים הזדהות עם המטרה הפלסטינית, קשה לומר שהסרט עצמו מעניק לשותפיהם הפלסטינים איזושהי נוכחות בעלת משקל. אחרי הכול, אלה החוטפים הגרמנים, כלומר המערביים, שאמורים לחוות דילמה מצפונית נוכח זיכרון השואה הטרי עדיין.
עוד ביקורות קולנוע:
מרחק 4000 ק"מ מהמטוס החטוף מנהלים ראש הממשלה יצחק רבין (ליאור אשכנזי) ושר הביטחון שמעון פרס (השחקן הבריטי אדי מרסן במבטא שנשמע כמו קריקטורה של האיש הרע בסרטי אוסטין פאוארס) ויכוח נוקב סביב סוגיית בני הערובה. בעוד זה האחרון דוחף לכיוון של פתרון צבאי, רבין (מטעמים מובהקים של הישרדות פוליטית) שוקל ברצינות את אופציית המשא ומתן. למרבה הצער, גם הדרמה של חדר המלחמה – שהנוכחים בו כוללים את יפתח קליין כאהוד ברק ומארק איווניר כמוטה גור – נותרת לא מפותחת, ומותירה אף היא את השאלה: מדוע, אם כן, נדרש הסרט לסיפור-מחדש של המבצע הזה?
רגע מביך במיוחד מתרחש כאשר הנשיא האוגנדי אידי אמין (נונסו אנוזי) מקבל שיחת טלפון מברוך בר-לב שהיה מדריך הצניחה שלו, שבמהלכה הוא מתבקש לשמש כמתווך בין הצדדים. זוהי עוד אחת מאותן סצינות שבהן מוצב הדיבור הרציונלי הישראלי מול ייצוגו של אמין כבריון אפריקאי משעשע – ועוד דוגמא לאופן שבו הסרט לוקה בסטריאוטיפיות והתנשאות, בעיקר ככל שהדברים אמורים בייצוגים הלא-מערביים.
אבל רגעיו התמוהים והמגוחכים באמת של "7 ימים באנטבה" קשורים דווקא במבצע חילוצם הנועז של בני הערובה, הערוך במקביל עם קטע המחול "אחד מי יודע" מתוך "אנאפאזה" של אוהד נהרין (בגילומו של גיא זוארץ). בריאיון לאמיר קמינר הסביר פדיליה את הבחירה בקטע זה (שבו מופיעים הרקדנים בלבוש חרדי שאותו הם מסירים בהדרגה), כמטאפורה להשתחררות מכבלי חשיבה שמרנית ומקובעת – אבל העובדה היא שהחיבור כאן בין האומנות וההיסטוריה אינו משכנע, ודאי לא בהקשר שבו הוא מוצג.
בחזרה ליוני נתניהו ז"ל (אותו מגלם בסרט אנחל בונני) – ובכן, דמותו היא באמת לא המרכז כאן, ומותו מובא בצורה אגבית לחלוטין. הסרט יותר מאשר רומז בדבר הקשר שבין הטרגדיה להתבססותו של בנימין נתניהו על כס ראש הממשלה. ואולם גם הפרספקטיבה הפוליטית הזו, של נסיקה על כנפי המיתוס, מוחמצת.
אכן, עניינו של "7 ימים באנטבה" אינו בגבורה, לא מן הצד הישראלי ולא ככל שהדברים אמורים בחוטפים עצמם. לו היה הסרט משחזר את הדרמה הפנימית שליוותה מי מהמעורבים בסיפור (סצינה איומה מתארת את הטרוריסטית הגרמנייה, בדמדומי תודעתה, זמן קצר לפני הפריצה לטרמינל, כשהיא נשברת באוזני החבר שלה אליו היא מתקשרת מטלפון ציבורי שמתברר כמקולקל) – אפשר היה אפילו לחוות את אי הנוחות הכרוכה בהזדהות עם מחבל. אבל סרטו של פדיליה מגולל את ההתרחשויות ביבשושיות מייגעת, שמופרת פעם אחת בצחקוק בלתי מכוון כאשר לאה רבין נראית במיטה לצד בעלה, באיפור המזכיר את אווה גרדנר בשיא זוהרה.
