יום האדמה עדיין רלוונטי: פינוי אום אל חיראן
ערביי ישראל מציינים היום 42 שנה להרג ששת המפגינים במחאה נגד הפקעת האדמות בגליל. ההתנהלות מול הבדואים בנגב מלמדת שדבר לא השתנה
הפגנה בעקבות אירועי אום אל חיראן, ינואר 2017
היום (שישי) מציינים הפלסטינים את יום האדמה ואת אירועי 1976 שהתרחשו על רקע ההפקעות המאסיביות של קרקעות לצורך "ייהוד הגליל". המוקד העיקרי לאירועים היה ביישובים סחנין, עראבה ודיר חנא - שזכו יותר מאוחר לשם "משולש יום האדמה" - וזאת בעקבות ההחלטה להפקיע קרקעות לשם הרחבת כרמיאל. ההחלטה גררה שביתה כללית והפגנות שבמהלכן הרגו כוחות הביטחון שישה אזרחים ערבים. מאז, יום האדמה מסמל עבור העם הפלסטיני בכללותו את הקשר העמוק עם האדמה ואת ההתחייבות להגן עליה.
אף שעברו 42 שנים מאז יום האדמה הראשון, כיום הוא רלוונטי מתמיד. אמנם בגליל השתנו אמצעי השליטה על המרחב וכבר לא מדובר בהפקעות קרקע מסיביות, אבל הממשלה ממשיכה ליישם מדיניות של הרס, גירוש וייהוד המרחב: אי-הרחבה של שטחי השיפוט המצומצמים ממילא של היישובים הערביים (שאינם עולים על 3% משטח המדינה), במקביל למאות יישובים המקיימים ועדות קבלה ובכך מדירים את האזרחים הערבים ומנהיגים בפועל מדיניות של סגרגציה בדיור.
בנגב באה מדיניות זו לידי ביטוי בסירוב של המדינה להכיר בבעלות של הבדואים על הקרקע, באי-הכרה בכ-36 כפרים בדואים (שמרביתם קיימים מלפני קום המדינה), בריכוז הבדואים בעיירות לפי רצון המדינה ובהקמת חבלי התיישבות וחוות בודדים ליהודים בלבד.
הדוגמה המובהקת שממחישה את המשמעות של ייהוד הנגב היא המקרה של אום אלחיראן - הריסה של כפר בדואי בן 60 שנה כדי להקים על חורבותיו יישוב יהודי. תושביו, בני שבט אבו אלקיעאן, הועברו למקום ב-1956 על ידי המושל הצבאי לאחר שבמהלך הנכבה הם גורשו מקרקעותיהם באזור ואדי זובאלה (קרקעות שמעובדות כיום על ידי קיבוץ שובל).
במשך שנים רבות התעלמה המדינה כליל מקיומו של הכפר ומהצרכים של התושבים עד שב-2004-2003 הוצאו להם צווי פינוי וצווי הריסה. לפני שבוע נכנסו כוחות המדינה שוב לכפר והדביקו על בתי התושבים התראות על הכוונה להרוס את הכפר בחצי השני של חודש אפריל.
בהליכים משפטיים הצליחו התושבים להוכיח שהם אינם בגדר פולשים לקרקע וכי אין מניעה תכנונית להשאיר אותם, ומשכך התירוץ של שלטון החוק לא מחייב את פינויים. אז למה בכל זאת הרשויות רוצות לפנות אותם? כדי להקים יישוב יהודי במקומם.
יעקוב אבו אלקיעאן, שנהרג מירי שוטרים
המדינה גם טענה שלתושבים יש פתרון דיור בחורה, היישוב הבדואי הסמוך, שאליו היא רוצה להעביר אותם. אולם אם מבקרים את אחמד אבו אלקיעאן, תושב אום אלחיראן שאולץ לעבור לחורה בנובמבר 2016, מגלים תמונה אחרת לגמרי. תחת מכבש לחצים עצום שרשויות המדינה הפעילו עליו באישון לילה, הוא "הסכים" להרוס את בתי משפחתו ולעבור לחורה. כיום, כמעט 16 חודשים לאחר המעבר, הוא ומשפחתו עדיין גרים בבתים ארעיים שהצליחו להרכיב בכוחות עצמם וללא תשתיות.
בינואר 2017 פלשו כוחות הביטחון לכפר כדי להרוס חלק מבתיו. לפנות בוקר פתחו השוטרים באש לעבר רכבו של יעקוב אבו אלקיעאן, שניסה להציל כמה פריטים מביתו לפני הריסתו, והוא דימם למוות. באותו אירוע נהרג השוטר ארז עמדי לוי. יותר משנה לאחר מכן, האלמנה ראבעה אבו אלקיעאן וילדיה עדיין גרים באוהל על חורבות ביתם שנהרס. מח"ש טרם פרסמה את מסקנותיה מאותו אירוע. בינתיים הממשלה שולחת שוב את כוחותיה, הפעם כדי להרוס את כל בתי הכפר.
42 שנים עברו מאז אירועי יום האדמה הראשון והפלסטינים עדיין נלחמים מול אותה מדיניות מנשלת של ייהוד המרחב. כלים רבים משמשים להדרת הפלסטינים מהמרחב: הפקעת קרקע או אי-הכרה בבעלות; אי-הכרה בכפרים והעברה כפויה; הגבלת שטח השיפוט ועיור כפוי; אי-תכנון של יישובים והוצאת צווי הריסה – והכל במטרה לפנות את השטח ולהקצות אותו לשימוש של הרוב היהודי ולטובתו. 42 שנים עברו מאז והצורך להגן על הקרקע נוכח יותר מתמיד.
מאיסאנה מוראני היא עורכת דין במחלקה לקרקע, תכנון ובנייה בארגון עדאלה, לזכויות המיעוט הערבי בישראל
לפנייה לכתב/ת 
עו"ד מאיסאנה מוראני
צילום: ארגון עדאלה
מומלצים
