הרג על הגדר של כלא עזה
כפי שהזהיר אהוד ברק, החיילים בגבול הרצועה קיבלו פקודות לא חוקיות. אלא שבניגוד לתחזית שלו, הם צייתו. התוצאה היא פגיעה באש חיה במאות מפגינים פלסטינים לא חמושים. ימי דמים נוספים עוד מצפים לנו
תיעוד פגיעה בפלסטיני שנמצא בגבו לגדר
המנהיגות הישראלית הולכת ומחצינה בהדרגה את אחת מעובדות החיים – והמוות: המשך השליטה במיליוני פלסטינים הוא בלתי אפשרי ללא ביצוע פשעי מלחמה. זו משמעות השליטה בעם אחר: לא "רק" נישול מאדמות, משטר אדונים, היעדר זכויות פוליטיות ואלימות בירוקרטית אין סופית – אלא גם מעשי הרג חוזרים ונשנים.
לכן, למשל, מצא עצמו יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט בקיץ 2014, בזמן שהמוני פלסטינים בעזה נהרגו בהפצצות ה"כירורגיות" של ישראל, מכריז בראיון ל-CNN ש"חמאס מבצע רצח-עם עצמי". כלומר, בנט הבין כבר אז את משמעותה של מדיניות הפעלת האש הישראלית. הפתרון שלו היה בדמות ניסיון להכשיר את הפשע באמצעות האשמת הקורבן, אבל הבנת היקף ההרג המתחולל - ובעיקר משמעותו - אלו מצביעים על הפנמת המציאות.
בדצמבר 2017 התחכך באותו עניין ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, שהזהיר ש"ניסיון לממש את האג'נדה של מדינה אחת יוביל לזה שאנשי צבא ואנשי שב"כ - שלפי החוק הישראלי כשהם מקבלים פקודה בלתי חוקית בעליל הם לא רשאים לסרב לה, הם חייבים לסרב לה - חלקם עלולים לא לבצע את הפקודות שהם מקבלים". אלא שברק לא ציין את הסכנה האמתית: שחלק ממקבלי הפקודות דווקא עלולים לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל שיקבלו.
ואתמול (יום ו'), פעם נוספת, זה מה שקרה. הפקודות היו בלתי חוקיות, ובפעולה צבאית שעליה, כך פורסם, פיקד הרמטכ"ל עצמו, התממשה הסכנה שברק לא ציין: חיילים צייתו ופלסטינים נורו. באש חיה. משך שעות ארוכות. כאשר ממדי הקטל ברורים למנהיגות הישראלית. ואיש אינו עוצר. לא אחרי מאה פצועים ולא אחרי הרבה יותר.
יום שישי, בגבול ישראל-עזה(צילום: AFP)
מתברר שהכדורים החכמים שלנו, שפגעו ביום שישי באש חיה במאות פלסטינים, ידעו לזהות כירורגית שכל אחת ואחד מהם היווה סכנת חיים ושלא הייתה שום דרך אחרת. גם אלו שנורו ממרחק. גם אלו שנורו בגב. גם אלו שנורו על מי שהתרחקו מהחיילים.
ישראל לא "מנסה לממש את האג'נדה של מדינה אחת". המדינה האחת איננה אג'נדה, היא מציאות. מי שמממשים אותה אינם רק אנשי צבא ואנשי שב"כ אלא גם שופטים, פקידים, מצביעים ופוליטיקאים ישראלים.
מחוז עזה של המדינה האחת מנוהל מבחוץ כמו בית כלא גדול. הסוהרים קובעים כמה חשמל, מים ואוכל יקבלו קרוב לשני מיליון הלא-אזרחים שחייהם שם אינם חיים. אש חיה משמשת אמצעי לפיזור הפגנות ולאסירים שם אין זכות לבטא התנגדות לגורלם. הייאוש הוא אשמתם, פציעתם ומותם הוא רק באחריותם וידינו לא שפכו את הדם כי הם הסתערו על כדורינו.
יום שישי היה יום דמים. מדינת ישראל כבר התמחתה בטיוחם של ימים ושל שבועות כאלו. אל תצפו לחקירה, וגם אם תהיה, בוודאי אל תצפו לדין וחשבון. ה"חקירות" הן פשוט שלב שגרתי בטיוח המאורגן. הדגל השחור התנוסס אתמול לעין כל ובאין מפריע. ובכל זאת, מזל שהם אלו האשמים בכול, ההורגים את עצמם בעצמם, כי אם חלילה אנחנו היינו אשמים במשהו, לאן היינו מוליכים את הבושה?
שליטה בעם אחר מחייבת, מעת לעת, ימים של הרג וטבח. אחרי יום שישי, עוד ימי דמים בדרך.
חגי אלעד הוא מנכ"ל "בצלם", מרכז המידע הישראלי לזכויות אדם בשטחים
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
