"אבא יקר, אני רוצה גם למות ולהיות איתך"
אלין בת ה־8 לא מפסיקה להתגעגע לאביה, גדי ויכמן, שנרצח על ידי נער בן 18 לאחר שביקש ממנו ומחבריו לשמור על השקט. עכשיו, הפצע של אלין הקטנה והאלמנה מיכל נפער מחדש. והכל בגלל סרט הקולנוע המצליח "מוטלים בספק", שעוסק בדמותו של הרוצח מנקודת מבט אנושית. "אני רוצה שהרוצח יסתכל לי בעיניים", אומרת אלין, "יש לי שאלות אליו ואני רוצה לדעת את התשובות"
"הייתי רוצה לפגוש בכלא את עדן, את הרוצח של אבא שלי".
זה לא מפחיד אותך?
"לא".
מה את רוצה להגיד לו?
"אני רוצה לשאול אותו למה הרגת את אבא שלי. למה עשית את זה. אני רוצה כבר לראות מה הוא יענה לי. אבא שלי לא היה אמור להיהרג. אני אהבתי את אבא שלי הכי בעולם ואני מאוד עצובה שזה מה שקרה לו. יש לי כל מיני שאלות לרוצח, אני לא יודעת את התשובות".
חשוב לך שהוא יראה אותך?
"כן, חשוב לי שהוא יסתכל לי בעיניים".
שש שנים חלפו מאז שאלין חגגה את יום הולדתה השני. פעוטה קטנטנה בשמלה לבנה. זר פרחים לראשה. אביה, גדי, מחזיק אותה גבוה על ידיו, לצידם אמה, מיכל, ואחיה הגדול, אריה. היא נושפת ומכבה שלושה נרות. בתמונות שאמה מצאה לפני כמה ימים כשעשתה סדר בבית לקראת חג הפסח, כולם נראים מאושרים. הגומות המתוקות בלחייה צוחקות יחד איתה. מדי פעם עיניה מיישירות מבט אל המצלמה והפנים הופכות לרציניות.
"זה כל כך ממחיש את מה שקרה", אומרת מיכל ויכמן, אלמנתו של גדי. "יש בטלפון שלי את התמונות שצילמתי ביום ההולדת, וגם את התמונות שצילמתי בלילה מהמרפסת, כשגדי שכב שם למטה. את מדפדפת בתמונות ורואה את יום ההולדת, ואת שמחה לראות את זה, ופתאום בתמונות שאחרי זה את רואה גופה. זה ממחיש לך איך בשנייה אחת - טק, הכל נגמר. זאת הילדה הקטנה שלו, הכל היה בהתלהבות, אמא של גדי הגיעה, חגגנו בבוקר במעון ואחר כך בבית כאן, עם העוגה והבלונים והמתנות. כולם הרימו אותה באוויר והיה כזה כיף, באמת, וזה נקטע בשנייה אחת. בלי הכנה. הפתאומיות הזאת. חוסר האונים הזה".
זה קרה בלילה של ה־4 במאי 2012. גדי ויכמן ירד לבקש מקבוצת נערים שקט ולא שב. השעה הייתה 2:00 לפנות בוקר. אלין הקטנה התקשתה להירדם בגלל הרעש מלמטה ויצאה מהמיטה. "היה שלב שהתקשרנו למשטרה והם לא הגיעו, ואז גדי החליט לרדת לבקש שקט. הוא לא ירד לתקוף, פשוט לבקש שקט. אני ניסיתי לשכנע אותו שלא יירד. אלין נעמדה במסדרון ואז אמרתי, 'תעשה מה שאתה חושב', ניסיתי לחזור להרדים אותה". הניסיון לא צלח. מיכל יצאה אל המרפסת כשאלין בזרועותיה. "ראיתי שהולך להיות משהו לא טוב לפי ההליכה של הרוצח. צרחתי, 'גדי, תחזור הביתה!' ראיתי איך עדן מתקרב אליו וקפא לי הדם".
מול עיניהן ההמומות של אשתו וילדתו הפעוטה נדקר גדי למוות. "אני חושבת שזה הדבר הכי נורא שיש, לראות איך האדם שאת אוהבת נמצא במצב שאת חייבת לעזור לו, ואת לא יכולה כי את רחוקה. את רק רואה את זה בעיניים ולא יכולה לעשות כלום. זה חוסר אונים, זה שיתוק, כאילו המוח לא מעכל את זה שרגע אחד הוא פה, והכל טוב ושמח, ורגע אחרי זה הכל שחור".
מיכל השאירה את אלין עם אחת השכנות ודהרה למטה. היא התקרבה אל גדי, רכנה אליו ואמרה לו שהכל יהיה בסדר. "הוא נשם כמו שתי נשימות אחרונות כאלה, כאילו רצה להגיד משהו, וזהו. עשו לו החייאה, אבל רק כשראיתי שמכסים אותו, רק אז הבנתי. גם אז עוד לא לגמרי האמנתי. רצתי אליו חזרה לראות שזה באמת. לא הבנתי. עד היום אני שואלת את עצמי לפעמים, 'זה באמת קרה? איך זה יכול להיות? זה לא היה בתכנון, היו לנו כאלה תוכניות לחיים, היה לנו טוב, הוא היה אבא מדהים, והכל נקטע לנו באמצע, בלי הכנה". עדן אוחיון הורשע בבית המשפט ברצח ומרצה כיום מאסר עולם.
"אני רוצה להיות חזקה"
בפסח הזה הכל צף ועולה מחדש. זה התחיל כשהתקשרו אל מיכל מחדשות 2 וסיפרו לה שסרט חדש עולה לאקרנים. סרט הקולנוע "מוטלים בספק" בכיכובו של רן דנקר שיצר הבמאי אלירן אליה. עבור אליה, 32, מאור-יהודה, הקולנוע הוא גלגל הצלה. בנעוריו היה תלמיד קולנוע בכיתת מב"ר (מסלול מיוחד של בגרות מלאה לתלמידים מתקשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך). כיום אליה מלמד קולנוע בבית הספר שבו למד - תלמידי מב"ר כמוהו. לפני מספר שנים הדריך בהתנדבות בבאר-שבע בני נוער בסיכון שהיו נתונים במעצר בית. מנהיג הנערים היה נער בן 16 וחצי - עדן אוחיון. שנתיים חלפו מאז פגש אותו אליה, עד שגילה בשיטוט מקרי באינטרנט שתלמידו לשעבר - רצח את גדי ויכמן. סרט הביכורים של אליה, "מוטלים בספק", שזוכה להצלחה בבתי הקולנוע ולביקורות מפרגנות במיוחד, מבוסס על הקשר יוצא הדופן שנוצר בינו לבין עדן אוחיון בזמן שהיה המדריך שלו בסדנת השיקום.
מספר ימים לפני הקרנת הבכורה, צפתה האלמנה מיכל בסרט יחד עם חברה. לקח לה זמן לעכל את מה שעיניה ראו. בתחילה בירכה על הסרט. היום היא כועסת. מרגישה שהבמאי לקח צד. שהזדהה יתר על המידה עם תלמידו ובכך הצליח לייצר אמפתיה לנער שרצח והפך אותו לסוג של גיבור קולנועי. "עדן של הסרט ועדן של הרצח זה הבדל של שמיים וארץ. עדן שרצח את גדי ידע מה הוא עושה, הוא יצא עם סכין מהבית לפני הרצח. הוא עבד כקצב, הוא עשה את זה במקצועיות, הוא ידע בדיוק איפה הוא דוקר את גדי ומה הוא עושה לו. הוא הסתכל לי בעיניים, הוא ראה אותי מחזיקה את הילדה שלי במרפסת והוא הלך ועשה את זה מולנו. אי־אפשר להתעלם מזה".
עם זאת, מיכל אומרת, היא מבינה גם שלסרט יש חשיבות חברתית ומקווה, שלמרות הכאב האישי שלה, הסרט יעביר בכל זאת מסר לנוער בסיכון - מסר שיש דרך אחרת. "כשראיתי את הסרט היה לי קשה לראות את הצד השני, אבל כן ניסיתי לעשות את זה, לצאת מהמציאות הכואבת שלי ולראות מה הסרט יכול לתת לבני נוער במצוקה שצופים בו. אני חושבת שמהבחינה הזו הסרט טוב. הוא מעביר מסר חשוב להורים, לאנשי חינוך ולבני נוער. יש שם את האלימות, את השפה שמי שנמצא במקום הזה יכול להתחבר לשם, לראות את עצמו, לראות איפה זה יכול להיגמר ולהגיד - אני שם לא רוצה להיות. כשפגשתי את הבמאי אמרתי לו, 'אתה הדוגמה לזה. באת ממקום קשה ובחרת אחרת'. אבל המצוקה זה לא תירוץ לרצח. בטח לא לרצח של גדי".
הימים חלפו, הסרט יצא לאקרנים, הסצנות הקשות בסרט חילחלו ויחד איתן התחילה לקבל מיכל תגובות מהסביבה ולהבין איזו אמפתיה מעורר הסרט כלפי הרוצח של בעלה. אחד השיאים מבחינתה היה כשקראה פוסט שפירסם אחיו של עדן אוחיון, שבו כתב לו שהוא מודל להשראה.
"אמא של גדי, איבדה בן יחיד, מתקשרת אליי בוכה ואומרת שהיא מבינה שעשו מהרוצח גיבור. על מה? הוא רצח בנאדם חף מפשע, הוא לא גיבור, הוא רוצח שפל. ראיתי איזו אמפתיה הסרט מייצר כלפי הרוצח. גם אלירן הבמאי אמר בכתבה ששודרה בטלוויזיה שהוא לא לוקח צד. איך אתה לא לוקח צד? אתה צריך לגנות את זה, גם אם הוא תלמיד שלך. אחרי הכתבה הרגשתי כעס גדול, הרגשתי שהוא תפס טרמפ על הדם של גדי כדי להצליח, כדי להתפרסם. אלירן הבמאי לקח צד. במעשים. והוא לקח את הצד הלא נכון. איך הוא יכול לעשות דבר כזה. אמא של גדי בוכה, 'הבן שלי באדמה והרוצח גיבור'. איך זה יכול להיות? ואין לי תשובות בשבילה".
מעט אחרי שיצא הסרט לאקרנים פורסם בתאגיד השידור הציבורי "כאן" ראיון עם הוריו של עדן אוחיון. בכתבה מגוננים ההורים על בנם שהורשע ברצח ותוקפים את רשויות החוק. "הילד שלי לא רוצח. ממש לא. זה ילד שבא מבית נורמטיבי לגמרי", אומרת שם האם, סולי אוחיון. "לצערי, התקשורת, המשטרה ובתי המשפט לקחו את הבן שלי, עדן, ועשו אותו שעיר לעזאזל כאילו הוא פותר את כל הבעיה של האלימות בארץ", אומר יעקב, אביו. האם בוחרת בכתבה להפנות אצבע מאשימה כלפי גדי ויכמן ז"ל עצמו. "הוא לא היה האבא הנורמטיבי שירד לבקש שקט, הוא ירד לתקוף. חשוב שכולם יבינו שאם הבן שלי לא היה מגן על עצמו זה היה בדיוק ההפך". על הסרט "מוטלים בספק" אמר האב: "מרגש מאוד שאתה רואה ילד שמשחק ככה את הבן שלך. חיבקתי אותו חזק".
הכתבה הזאת טילטלה את מיכל עמוקות. "אני יכולה להבין שאמא רוצה להגן על הבן שלה, אפילו אם הוא רוצח, אבל המשפחה שלו עברו את הגבול. להפוך את היוצרות ולהגיד שאם הוא לא היה רוצח הוא היה נרצח — זה בושה. להגיד שהשופטים לא עשו משפט צדק? הם מבזים את בית המשפט. למה הם מכפישים את גדי? למה הם לא מניחים לנו? כל פעם שאני רוצה להמשיך הלאה, להיות חזקה, יש לי שני ילדים לגדל, להחזיק בית, אני מרגישה ששמים לי מקלות בגלגלים", היא אומרת בכאב.
הדבר שהכי מפריע למיכל, לדבריה, הוא היעדר החרטה של עדן ובני משפחתו. "אפילו סליחה לא שמעתי מהם. הוא היה שולח לי נשיקות בבית המשפט, היה צוחק לי בפנים, הוא אף פעם לא ביקש סליחה. במקום להתנצל, האבא אומר שהוא מתרגש שמישהו שיחק את הבן שלו בקולנוע. מישהו שיחק את הבן הרוצח שלך. הוא מראה לנוער מה הם לא רוצים להיות. הוא לא דוגמה. הוא דוגמה למה לא להיות. על מה אתה כל כך גאה ושמח? הבן שלך רצח! אני עדיין חושבת שלסרט יש חשיבות. זה סרט טוב עם מסר ענק אבל תיקחו אותו לצד הנכון. אני באמת מאוכזבת מאלירן הבמאי שהיה אצלי בבית, כואב לי שדווקא הוא שיצר את הסרט, והגיע ממקום כזה, בחר בצד הלא נכון".
בסרט זה נגמר אחרת
על דבר אחד אין מחלוקת: הסרט "מוטלים בספק" חזק וקשה לעיכול. הנערים והנערות המשחקים בסרט הם לא שחקנים מקצועיים, הם חיים את הדמויות ואת המציאות הקשה ונטולת החמלה שלהם. הסרט מתאר באופן מציאותי להחריד את האלימות בחייהם, את השפה הקשה, את אובדן הילדות. חוויות של השפלה, נידוי ודחייה של ילדים נטושים בלי בית, בחלק מהמונולוגים גם וידויים על מעשי אלימות קשים שביצעו. הסרט מלווה את הקשר המיוחד שנוצר בין התלמיד עדן לבין אסי, המורה לקולנוע, שאותו מגלם דנקר. קשר של הכלה, חמלה וידידות שהנער כמעט לא מכיר ממציאות חייו הקשה.
אחת הסצנות שהופכות את הבטן מתרחשת כשעדן ואסי יושבים על ספסל, צעיר נוסף מרעיש עם האופנוע. במרפסת עומדת אם צעירה ותינוקת בזרועותיה. לצידה עומד בעלה. הוא יורד למטה כדי לבקש שיפסיקו להרעיש. "אני רוצה שהילדה שלי תלך לישון", אומר האבא. "אנחנו צריכים לעבוד מחר". בסרט ניידת משטרה מגיעה. השוטרים נוהגים באלימות כלפי עדן, ואסי, המורה, לוקח על עצמו את האחריות ומבלה לילה במעצר, במקום תלמידו.
בסצנה אחרת, עדן מביים סרט שתיסרט קודם לכן מול חבריו. סצנת קרב; אסי והחבורה שלו עומדים מול אחד הנערים והחבורה היריבה. עדן נותן את האות, "אחת, שתיים, שלוש... אקשן", אסי דוחף את המנהיג היריב וזה דוקר אותו בבטן. "קאט", צועק עדן ומדריך את הנער הדוקר: "דקרת פעם מישהו? קח את הסכין ותדקור. כמו בחיים. תרגיש שיש איום על החיים שלך ותדקור".
איך הרגשת כשראית את הסרט?
"היה לי קשה לראות את זה. יש הבדלים. זה לא אחד לאחד. הסוף נורא קשה, פשוט התפרקתי. ישבתי שעה בחוץ ולא תיפקדתי. לקח לי רגע לעכל. זה קשה. מצד שני, אחרי זה אמרתי, 'וואו'. אם זה ייצא לקולנוע ויעשה שינוי אפילו אצל נער אחד, זה ענק וזה המון, אז כן, המסר הוא חשוב ולמרות הכאב שלי אני מבינה את זה".
אלין בת השמונה צעירה מכדי לצפות בסרט, אבל היא ראתה קטעים מהפרומו. "ראיתי את עדן מרביץ לאיזשהו איש במגרש", היא אומרת ואמה מתקנת אותה: "ראית שחקן שמשחק אותו".
מה זה גרם לך להרגיש?
"שמי שעשה את זה הוא בן אדם רע. בכיתי, זה היה לי מאוד עצוב כשבטלוויזיה פירסמו שוב את אבא שלי, כי מתי שהייתי קטנה לא הבנתי, אבל עכשיו אני יודעת שכל מיני אנשים ישאלו אותי אם אני הבת של גדי וזה יהיה מאוד עצוב. אמרתי לאמא בלילה שאני רוצה את אבא. כל מה שאני אומרת לה על אבא זה בלילה לפני השינה".
מיכל: "כשאנחנו עולים לקבר של גדי היא מפזרת לו פרחים, בפעם האחרונה הדלקנו לו נר, שאלתי אותה שם, 'מה היית רוצה לבקש מאבא?' והיא אמרה לי, 'שהוא יחזור'. חשוב לה שישמעו אותה ויראו מה היא עוברת. היא אמרה לי, 'הייתי רוצה שזה לא יקרה יותר לאף ילד כי זה ממש קשה להיות בלי אבא', זה כואב לי לשמוע, אבל אנחנו פה אחת בשביל השנייה. זאת כל יום מלחמה חדשה ואנחנו מנצחות".
"אבא, אני רוצה שתחיה"
לאלין אין כמעט זיכרונות מאביה. כל מה שיש לה הן תמונות והרבה מאוד שאלות. אמה משתדלת לענות על כל שאלה בפתיחות. "מאז שהחלה לקרוא ולכתוב אלין עוסקת במחקר על המוות של אביה", אומרת מיכל. "היא ביקשה שאראה לה את המקום שבו זה קרה. היא כותבת לו ברכות, מצמידה לבלונים צבעוניים ומפריחה לשמיים. ילדים בגילה אמורים להתעסק בחוויות, בצחוקים, בכיף, ואלין מתעסקת בדברים של גדולים, עצובים, שמכורח המציאות היא נאלצת להתמודד איתם. כשחברים באים לבית ושואלים אותה, 'אבא שלך נפטר'? היא אומרת 'כן'. שואלים אותה, 'מה זה אומר, שהוא בגן עדן'? והיא עונה, 'מה, אין לכם מישהו קרוב שנפטר?' היא חושבת שזה רגיל, היא גדלה למציאות כזאת. היום היא יותר אוהבת לעשות את המחקר בפרטיות, היא כותבת, מדברת בבית".
אלין אוחזת בצילומי הברכות שכתבה לאביה, ושיגרה אליו אל השמיים. "אבא יקר", היא מקריאה, "אני אוהבת אותך ואני רוצה שתהיה איתנו בבית, מתה עליך, ושתמיד תהיה בליבנו. ומאחלת שתבוא אלינו ושנחגוג לך יומולדת בבית, ומאחלת שתהיה בריא ומאושר שם למעלה, אתה נסיך שלי, אני מרחמת ורוצה גם למות ולהיות איתך. אתה הכי טוב שיכולתי לבקש, אתה האבא מספר אחת, ואני רוצה שיהיה לך טוב שמה, ושתמיד תשמח". מיכל מביטה בה בעיניים דומעות. אלין מעבירה דף ומקריאה ברכה נוספת, "אבא יקר שלי, אני רוצה שעכשיו תיתן לי חיבוק, אני מאוד-מאוד-מאוד רוצה שתחיה".
אלירן אליה, יוצר הסרט "מוטלים בספק" אומר בתגובה: "בשנת 2010 הדרכתי בהתנדבות נוער בסיכון בבאר־שבע. הנערים שם לימדו אותי שאין ילד רע, יש ילד שרע לו, מאז ידעתי שמה שאני רוצה לעשות בחיים זה לספר את הסיפור של הילדים המנותקים. הסרט הוא לא על הרצח של גדי ויכמן ז"ל. 'מוטלים בספק' נעשה ממקום כן ואמיתי שמפנה זרקור לנוער השוליים, לנערים המנותקים שאף אחד לא משמיע את קולם. עדן אוחיון היה חניך שלי והסיפור שלו הוציא אותי למסע הזה למען אותם נערים. אני מאמין שתפקידה של האמנות בין היתר הוא להוות סוכן שינוי לעתיד חברתי־תרבותי טוב יותר וזה המסר של הסרט. בדיוק כמו שאמרה לי מיכל ויכמן לאחר שצפתה בסרט: גדי לא יחזור, אבל אם אפשר יהיה להציל ילדים אחרים אז הסרט הוא הצלחה. זה לא סרט על ילד אחד, ולא על 11 הילדים במקלט בו התנדבתי, בישראל של היום יש 400 אלף ילדים וילדות, נערים ונערות, שנמצאים במצבי סיכון ורובם ללא מסגרות נורמטיביות. 'מוטלים בספק' נעשה עליהם ומוקדש להם".
"זאת פגיעה בכל הנרצחים"
יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות: "זהו מסר מעוות לחברה"
"למשפחות נרצחים אין שום זכויות והגנות בפני הפגיעה בפרטיותן ובפני הפגיעה בשמם הטוב של יקיריהן", אומרת לרה צינמן, יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות. "בכתבות האחרונות על עדן אוחיון, שרצח את גדי ויכמן, בדברי הוריו ובדברי במאי הסרט 'מוטלים בספק', הרוצח הוצג כקורבן הנסיבות הקשות של חייו ואף כקורבן של גדי ויכמן. לא הושקע מאמץ אמיתי להביא את עמדת אלמנתו ואמו של גדי. זה זיעזע לא רק את בני משפחתו של גדי אלא את כל משפחות קורבנות הרצח. זאת הייתה פגיעה גם בזכר יקירינו שנרצחו על לא עוול בכפם. אסור לתרץ רצח בתחלואי החברה. כך ניתן בקלות לגלוש להסרת אחריות אישית של כל רוצח על מעשיו.
"בפני כל אחד מהם הייתה ברירה לא לקחת חיי אדם אחר באופן אכזרי בידיעה שהם הורסים משפחות שלמות. מי שמעז להעיר לבני נוער לא להרעיש בלילה, דינו מוות בטוח. בכתבה מוצג סבל הוריו של עדן אוחיון. מה אמורה להרגיש אמו של גדי ויכמן, שאיבדה את בנה היחיד? יש לשנות את מדיניות עריכת כתבות על רוצחים מורשעים ופרסומם בתקשורת. מעבר לעלבון אישי שנגרם לנו, מדובר במסר מעוות לחברה".
הכתבה פורסמה במוסף "24 שעות" ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
