ביקורת סרט: "הרוע שבפנים 4" - תגידו "בוווו"
החלק הרביעי של סדרת סרטי האימה "הרוע שבפנים" סומך על הזכרון של הצופים מיטיבי הלכת וחוזר לאירועים שהפכו את הגיבורה ללוחמת ביישויות מרושעות בממדים שונים. כמקובל בז'אנר תמצאו בו לא מעט רגעים מבהילים וגם הזדמנות לחזור ולפגוש ביצורים רעים שמעוצבים ממש טוב
במצב העניינים הרגיל היה זה הסוף של דמות משנה. אבל כשכוחות על טבעיים מעורבים מדהים מה אפשר לעשות. ב"הרוע שבפנים 2" (2013) ה"מיתולוגיה" של הסדרה מתחילה להסתבך. מסתבר שבממד הרוחות הזמן מתנהל באופן שונה ולכן יש אלמנט של חזרה לאחור בזמן. כמו כן אליז עדיין לא נעלמה מהסדרה מכיוון שכעת היא רוח בממד הרוחות. מגרש השדים קארל נכנס לשם כדי למצוא את אליז ולהיעזר בה בהתמודדות עם "הכלה בשחור" (שבעבר הוא היה רוצח סדרתי בשם פרקר קיין) ועם האמא המעוותת שלו שהפכה את הבן שלה לבת והשתלטה על נפשו א-לה נורמן בייטס (אבל עם רוחות רפאים במקום פסיכוזה). מכאן לכאן ברור שנוכחותה המתמשכת של אליז כרוח רפאים מאפשרת לדמות המשנה להמשיך להיות חלק מהסדרה.
עוד ביקורות קולנוע:
במהלך הסרט השלישי אליז חושפת שכבר היו לה היתקלויות קודמות עם "הכלה בשחור" ושהיא יודעת כי בחשבון הפתוח ביניהן היא תמשיך לנסות להרוג אותה. חדשות מאוד ישנות לאלו שצפו בסרט הראשון בסדרה. לקראת הסוף יש מפגש בין השניים ו"הכלה" מנסה לחנוק אותה ולא מצליחה אך מנבאת כי כך היא תביא למותה בעתיד - כפי שכבר הוצג בסרט הראשון.
אז אם לסכם – יש כאן לקח חשוב ליוצרי סדרות סרטים: אל תהרגו דמויות אלא אם כן אתם בטוחים ב-100% שזו לא הדמות הכי מוצלחת בסרט, ושלא תדרשו לעשות שמיניות באוויר כדי להחזיר אותה לסרטים הבאים. אין ספק שג'יימס וואן, הבמאי של שני הפרקים הראשונים (ומי שאחראי גם לסדרת "המסור", ולסדרת "לזמן את הרוע") והתסריטאי וואנל הפיקו לקחים. בסרט הנוכחי הבמאי אדם רוביטל מנסה להביא את המהלך המפותל לכדי סיום.
"הרוע שבפנים: המפתח האחרון" (Insidious: The Last Key) מבהיר, אם זה לא היה ברור, שדמותה של אליז היא המקום בו הסדרה מתחילה ומסתיימת. זהו סיקוול לפריקוול (כלומר ל"הרוע שבפנים 3") המתרחש לפני אירועי שני הסרטים הראשונים בסדרה כשאליז עדיין בחיים. בה בעת זהו גם פריקוול לכל הסדרה מכיוון שהסרט מתחיל בילדותה של אליז והדברים האיומים המתרחשים בה מהווים את הצעד הראשון בהפיכתה ללוחמת בישויות מרושעות בממדים שונים.
כפי שניתן להבין מכל ההקדמה הארוכה החלק הרביעי הוא לצופים מטיבי לכת וזיכרון. אלו שראו את הפרקים הקודמים ומצליחים לזכור גם את הפרטים המפותלים ב"מיתולוגיה" של הסדרה (בעיקר העלילה הסבוכה של הפרק השני). כמובן שאפשר לראות את הסרט בלי להכיר את הפרקים הקודמים, אך גם כשמכירים אותם התוצאה רחוקה מלהיות צפיית חובה. בלי היכרות עם הפרקים הקודמים אפילו העניין המוגבל הזה בעלילותיה של אליז ריינר לא יתקיים.
העלילה מתחילה בניו מקסיקו בשנות ה-50, באירועים הלא קלים שהתרחשו בילדותה של הילדה שרואה חזיונות על טבעיים. אלו כישורים שיש גם לאודרי (טסה פרר) – אימא של אליז. האח הקטן כריסטיאן (פירס פופ) לא חולק את ההתנסויות של אחותו והוא עתיד לסבול קשות ממה שיקרה סביבו. והאבא ג'ראלד (ג'וש סטיוארט) מנסה לרסן באלימות את החיכוך שיש לבתו בעל טבעי. כל זה מסתיים רע מאוד.
בהווה (של הסיקוול לפריקוול) אליז טאקר ו-ספקס מוזמנים ע"י טד גרזה (קירק אסוודו) שחי בבית ילדותה של אליז לפתור את בעיית הדברים הרעים שקורים שם. סגירת המעגל מתגלה כמורכבת הרבה יותר, וכוללת מפגש עם חלקים במשפחה שאיתם נותק הקשר של אליז בנעוריה. יש לא מעט חזרה אל העבר המשפחתי – הן בזיכרונות, הן במפגש עם הישויות המסתובבות בבית הילדות, והן בסדרה של כניסות לממד הרוחות. חצי השעה האחרונה של הסרט מטורללת למדי מבחינה זו.
כמקובל בסדרה יש הרבה רגעי "בווווו", כאשר הצופים הוותיקים כבר יודעים לצפות את הבהלה (משהו מסתורי, מוזיקה מאיימת, מצלמה גולשת לעבר הדבר. אין כלום......ואז.....בווו!!!!). הסדרה גם מוכרת בזכות העיצוב של הישויות המרושעות מהסרטים הקודמים "השד עם פני הליפסטיק" (פייבוריט!), "האיש שלא יכול לנשום" (מהחלק השלישי) ובסרט הנוכחי ישות אפקטיבית המכונה "קיפייס" ("פני מפתח") שנדמה כי שאבה השראה מ"האיש החיוור" שהופיע ב"מבוך של פאן" (2006) של גיירמו דל טורו.
למעשה החיבור למפלצת של דל טורו עמוק יותר וקשור – בלי להסגיר פרטים מיותרים – לדמות של האב הרע. מה שפעל בקונטקסט של "המבוך של פאן" בהקשר המורכב של הדיון בקשר בין האב הרע והפשיזם, זוכה כאן לגרסה שטחית הנוגעת בדיכוטומיה העכשווית של גברים פוגעים (גם אם ישויות דמוניות מעורבות בכך), ונשים עם כישורים רוחניים ייחודיים המנסות להתמודד עם הטראומה ולשבור מחזוריות של התעללות גברית.
"הרוע שבפנים: המפתח האחרון" מציע פרק נוסף, אולי אחרון, לסדרת סרטים שהחלה כסרט בודד ואז התפתחה מתוך הניסיון להיחלץ מהחלטה תסריטאית לא מוצלחת שנעשתה בסרט הראשון. רלוונטי רק לחובבים מושבעים של הסדרה.
