למה הוא מחרב כל קשר שהוא נכנס אליו?
דור הרגיש יותר ויותר את הדחף שלו להרוס, לנפץ ולקלקל את הטוב והיפה שבחייו. גם בשרה קיים דחף הרסני כזה. מניין הוא נובע והאם ניתן לטפל בו? מבט מבפנים
בימים האחרונים נדמה שהאביב ושרידי החורף נאבקים זה בזה על שליטה. רגע אחד החורף בולע את האביב, ורגע לאחר מכן השמש הנצחית מאירה ואנו יודעים שזהו - האביב כבר פה. חג הפסח מסמל לרוב שהמאבק תם, כמו גם הדיאלוג האין-סופי הזה בין הרס וחורבן לצמיחה ושינוי. פרויד דיבר על התינוק שבא אל העולם כשהוא מצויד בשני דחפים רבי עוצמה - הדחף לחיים והדחף למוות. הדחף לחיים מתגלם בנשימה, באהבה על כל ביטוייה ובדאגה, ואילו הדחף להרס ולמוות מתגלם בשנאה, בקנאה ובכל צורות ההרס. שני דחפים עוצמתיים אלו מלווים אותנו בכל ימי חיינו.
את דור (השמות האמיתיים שמורים במערכת) הכרתי כשהיה בשנות ה-20 לחייו. בחור צעיר ויפה תואר, מבריק מבחינה שכלית. הוא הגיע לטיפול בעקבות משבר לאחר פרידה מהחברה שליוותה אותו בחמש השנים שחלפו. בשיחות שלי עם דור, למרות גילו הצעיר, ניתן היה לראות קו ברור – בנייה והתחלה זוהרת של מערכות יחסים זוגיות ואחרות, התחלות מבטיחות של מקומות עבודה אטרקטיביים ולאחר כשנה שנתיים - התפרקות ופרידה. גם הרומן עם נטלי, חברתו האחרונה, סיפר סיפור דומה - דור חיזר אחריה, אהב אותה וגם היה זה שהביא את מערכת היחסים לכדי סיום. עכשיו הוא שבור מהפרידה מנטלי שהיא לדבריו לא פחות מאהבת חייו.
שרה, כיום בשנות ה-50 לחייה, היא אישה נאה וחכמה. היא נישאה לאדם חולה במחלה כרונית והיא מקיימת עימו מערכת יחסים ממושכת שבה היא דואגת ומטפלת בו כילד יחידי. הם מעולם לא הביאו ילדים לעולם. למרות חוכמתה וכישוריה, שרה מעולם לא פיתחה קריירה. היא למדה להיות אחות, מזכירה רפואית ואפילו למדה תכשיטנות. אפשר להגיד שלאורך חייה היא תמיד עסקה במה שלמדה למשך תקופה קצרה, עד שהתחום היה נמאס עליה והיא הייתה עוזבת אותו מיד.
בין בניה להרס וחוזר חלילה
דור ושרה לא מכירים זה את זו. הם נמצאים וחיים בעולמות שונים, אך יוצרים לעצמם, כמו רבים וטובים אחרים, עולם מורכב שבו אין התפתחות ליניארית עם הזמן שחולף. זוהי מציאות שבה יש ניסיונות לבניה והרס וחוזר חלילה. ההורים שבינינו פוגשים את הבנייה וההרס הלכה למעשה, במשחק של הילדים הצעירים בבית – הם בונים מגדל ובועטים או דוחפים וממוטטים אותו בחדווה רבה. ההנאה מהבנייה אינה עולה על ההנאה שבפירוק, ופעמים רבות הפירוק וההרס הם אלה שגורמים לצחוק מתגלגל. העניין הוא שככל שילדינו גדלים, נשמע יותר ויותר "זה שלי! אל תפרק לי", כלומר פתאום נוצר הדחף לשמר את הבנייה ואנו מעריכים יותר ויותר את התוצר עליו עמלנו.
דור, במהלך המפגשים שלנו, הרגיש יותר ויותר את הדחף שלו להרוס, לנפץ ולקלקל את הטוב והיפה שבחייו. הוא ניסה להחזיר את נטלי אליו, ובמשך כשנה השניים חזרו ונפרדו זה מזו שוב ושוב ושוב. לאט-לאט הצלחנו יחד להגיע למקור החוויה הפנימית שלו, חוויה שבה הוא הרגיש עוד מבית אימא ואבא שלא מגיע לו להיות מאושר. שהטוב שבעולם הזה אומנם קורץ לו ומפתה אותו, אך לא נועד עבורו. מתוך החוויה הפנימית הזו, דור הרס את הטוב שבחייו. עם נטלי הוא איחר לבסוף את הרכבת. היא פנתה לקרקע יציבה יותר והתחתנה עם אביר אחר.
חודשים אחרי סיום הטיפול שלנו, דור נסע לטיול ארוך במזרח. הוא כתב לי במייל: "אני בקשר. הדחף להרוס עדיין בתוכי ואני שומע אותו. שומע, אך לא נכנע. מדבר איתו ומסביר לו שמגיע לי. שאני מספיק שווה כדי להיות בקשר ולקבל אהבה. לראשונה בחיי אני כבר לא חייב לברוח". שרה שאלה את עצמה שאלות קשות ומאתגרות במהלך הטיפול. מה בה בחר להתחתן עם אדם שהוא חולה כרוני? מדוע מנעה מעצמה חיי משפחה נורמטיביים, על כל המשתמע מכך? מדוע היא לומדת ונוטשת כל תחום עבודה אליו היא נחשפת בחייה?
השאלות הביאו אותה לחקירה פנימית, לזיכרונות. שרה נזכרה פתאום שאימא שלה בזה לרצון שלה לעבוד, וראתה את מקומה של האישה בביתה. שרה זוכרת את אביה מלגלג על העגלגלות שלה ומסנן "אף גבר לא ירצה אותך", משפט שנחרט עמוק בזיכרונה והפך לחרדה עמוקה. וכפי שיכולתם לתאר, דווקא חיזרו אחריה אך שרה דחפה והדפה. רק לאבי, מי שהפך לבעלה, היא נתנה להתקרב. היא הרגישה חזקה אל מול המחלה שלו, אך עד היום שרה חיה ומתמודדת עם הבחירה שלה. היא מטפלת בבעלה ומפיקה מכך את הטוב ביותר שאפשרי עבורה.
אחרי דיאלוג פנימי עמוק עם הקול של אימה, שרה מצאה לאחר שנים תחום קריירה שבו היא מוצאת את עצמה. היום היא יודעת שהיא חכמה. היא יודעת שמותר לה לממש את עצמה. במשך שנים דור ושרה לא ידעו שהם הורסים לעצמם. הם רק ידעו שלא הולך להם, והם לבטח לא ידעו למה. דחפי ההרס שלנו לא מודעים, אך הם בהחלט חזקים. אחדים אוכלים אכילת יתר כדי להרוס את עצמם, אחרים נכנסים למערכות יחסים הרסניות, מנפצים מערכות יחסים אהובות, או סתם שוקעים לתוך הייאוש והמוות, נותנים להם לגבור על יצר החיים. כל אחד והאופן שבו הוא מקלקל לעצמו.
אך אם רק נדע, שכלית אך גם רגשית, אולי נצליח לתקן. ניתן לדחף החיים לגבור על דחף המוות. נצא מעבדות וחוסר מודעות לחרות של המודעות ולעבר שינוי. נפרוץ את קירות המציאות שבנינו במו ידינו אל עבר האביב והפריחה.
חג שמח ובהצלחה!
דנה וייסברוט היא מטפלת זוגית ומשפחתית
לפנייה לכתב/ת 
