איתן סנה: "ההצלחה של 'אלכס חולה אהבה' הייתה טראומטית"
הוא ירד למחתרת וסירב להתראיין במשך שנים, אבל עכשיו איתן סנה, גיבור "אלכס חולה אהבה", מוכן לדבר על הפצעים שההצלחה גרמה לו. "כנער אנשים היו בהמות, נכנסו לי לתחתונים כששאלו על לולה", הוא אומר בריאיון נדיר ל-ynet לרגל סרטו החדש "מוריס", מדבר על תקופות פחות טובות בחייו ("היום אני הרבה יותר שלם עם מי שאני") ולא מתכנן קאמבק קולנועי: "אין לי שאיפה להיות שחקן"
אין ישראלי שלא נושא בתוך ילקוט הזכרונות שלו את הסרט "אלכס חולה אהבה". דרמת ההתבגרות של בועז דוידזון אולי לא נחלה הצלחה מסחררת עם יציאתה בבתי הקולנוע ב-1986, אבל בהמשך חדרה למכשירי ה-VHS בבתים של כולנו, ומשם הישר ללבבות. מאז ועד היום הסרט הותיר אחריו ציטוטים, סצנות בלתי נשכחות, אנקדוטות קומיות כמו הצללית החושנית של הדודה לולה או חצי הנקניקיה של יאנוש, וכמובן - הדמות המלאה של אלצ'קו בגילומו של איתן אנשל הצעיר. בזכרונות שלנו הוא השתמר כנער היפה והרגיש. אבל הילד, היום כבר בן 48, ויש לו חום גבוה, וממש לא בגלל שהוא חולה אהבה. כשמדברים איתו היום על החוויה, הוא לרוב מובך, מסתגר, לפעמים כועס. זו הסיבה שלאורך השנים הוא הוריד פרופיל ונעלם לנו. הוא אף שינה את שמו מאיתן אנשל לאיתן סנה. ובכל מקרה הוא מסרב להתראיין. עד היום.
"העובדה שיש לי חלק קטן בתולדות הקולנוע הישראלי, וששיחקתי בתפקיד ראשי באחד הסרטים המצליחים שנעשו פה, זה כבוד גדול. זה שיש לי בו חלק קטן שרשום על שמי זה אדיר", אומר סנה בריאיון נדיר ובלעדי ל-ynet, "מצד שני אובדן הפרטיות היה סיוט, במיוחד בתור נער. ממש סיוט. כשהתבגרתי אנשים עוד היו הרבה יותר מנומסים, אבל בזמנו, כנער בן 15, אנשים הרשו לעצמם להיות הכי בהמות בעולם. כל כך הרבה פעמים אנשים שלא הכרתי הרשו לעצמם לשאול אותי אם עמד לי הזין כשנישקתי את לולה. היו יותר מדי אנשים שפשוט נכנסו לי אל הנשמה בשיא הגסות והבהמיות. חלק מהחוויה של אובדן הפרטיות וזה שהפכתי לפרצוף מוכר היה עבורי לא פחות מטראומטי".
יותר משלושה עשורים אחרי הימים הסוערים של "אלכס חולה אהבה", במהלכם לא שמענו ממנו כמעט בכלל, סנה חוזר למסך בסרט קולנוע ארוך ושמו "מוריס" - דרמה תל אביב פיוטית מאת הקולנוען אורן בן-סימון, שביים, כתב את התסריט ואף הפיק בתמיכת קרן רבינוביץ'. בן-סימון שגם מככב בתפקיד הראשי מגלם את מוריס, משורר אורבני שבאמצעות המילים מנסה לחלץ את חברתו המאנית-דיפרסית (אנה אנוש קרויסקי) ממשבר קיומי. סנה מגלם את עדרי, חברו של מוריס העובד בחנות ספרים ומחפש מפלט מהמציאות החברתית-כלכלית-פוליטית בין הדפים. מאז הופעתו כאלכס, ההופעה ב"מוריס" היא המשמעותית ביותר שלו על המסך, אחרי שמדי פעם הבליח בסרטי סטודנטים פה ושם. החברות האישית בינו לבין בן-סימון היא המצע שהביא לשיתוף הפעולה המתמשך בין השניים לאורך השנים – כל הדרך עד לסרט הנוכחי. ב-2002 הופיע סנה בסדרה הקומית שיצר בן-סימון "בקצב הקצב" בתפקיד הרבי אלימלך - דמות שחזרה שוב בסרטו הקצר של הבמאי "מחוז השפיות" מ-2010. אבל לפני שחלקו סט צילומים, השניים חלקו דירה ברחוב שנקין בתל אביב. "ברור שלחברות יש חלק בזה", מודה סנה.
דמותו של עדרי מהדהדת במידה רבה את קורותיו של סנה שעבד לאורך השנים בספריית הווידאו והמוזיקה "האוזן השלישית" וכיום עובד בחנות ספרים. כך גם דירתו, העמוסה לעייפה מספרים, תקליטים ועותקי DVD. "לא יכול להגיד שאיתן הוא עדרי, אבל זה היה לי ברור שאתן לו את הדמות. ידעתי שהוא ישחק את זה", מסביר בן-סימון, "התסריט נכתב תוך כדי שיטוטים שלי בעיר וכבליל של שיחות עם אנשים, שיצא בנשימה אחת אחרי ליל שכרות". סנה מצידו מזהה חלק מעצמו בדמות שהוא מגלם: "הדמות של עדרי מאוד מלנכולית, אפילו יותר ממני במציאות. הייתה לי חתיכת תקופה דיכאונית והייאוש המוחלט של עדרי מהכול מהדהד אותי. אבל טפו טפו אני כבר לא שם, ואולי נראה את זה בסרט ההמשך 'מוריס 2: נקמתו של עדרי'. אורן פגע בול גם בחיפוש שלי אחר מפלט בספרים. זה נכון לכולם. מי שחווה אומנות באופן פסיבי, קורא, צופה, מאזין למוזיקה - שם נמצאת נחמה".
איפה אתה מוצא את הנחמה שלך?
"המחזות של חנוך לוין. אין יותר מושלם מהעולמות של חנוך לוין. יש בהם את הקדרות הקיומית ברוב האינטנסיביות שלה, ולמרות שבמחזות עצמם אין יותר מדי נחמה, הגורל של הדמויות די עגום, אבל היא באה אולי תוך התענגות על הגאונות הצרופה שלו. החיים הם דרעק, אין פה סוף שמח, אבל יש הומור שחור מורבידי שגם מספק נחמה כלשהי".
סנה מודה כי ההתמודדות הסיזיפית של משברים קיומיים בחייו הובילה אותו למסעות בעולמות הדמיון כקורא וצופה פאסיבי, אולם כשחקן הוא עושה זאת באופן פעיל. ולמרות טראומת "אלכס חולה אהבה", הוא ממשיך למצוא במשחק מול מצלמה הנאה – אולי בגלל שההפקות הצנועות ביחד עם חברים, מאפשרת לו לפרוק לחץ ולהתמסר כל כולו לדמויות. "אני לא מתיימר להיות שחקן אמיתי. לא עברתי הכשרה מקצועית, אבל בפעמים הבודדות שעשיתי את זה, מאוד נהניתי מזה", הוא אומר, "אני מקווה שהצלחתי לגלם פה דמות אמינה ומורכבת. אם פספסתי, אז לא נורא כי זה לא המקצוע האמיתי שלי בחיים, ואני לפחות מקבל ניקוד על ההשתתפות. נורא רציתי לעשות את זה טוב. הנה עוד סוג של היחלצות ארעית מהמציאות המאוסה שבחוץ - להיות מישהו אחר לזמן קצר. יש בזה נחמה, מפלט. כי גם כשמדובר בעדרי שהחיים שלו הם כישלון, לפחות זה הוא שנכשל. לא אני".
אבל בכל זאת, אתה בטח סקרן בנוגע לדרך בה הקהל יקבל את ההופעה שלך.
"יש לי חששות, אנשים שונים רואים את זה אחרת. יכול להיות שיהיה מי שלא יאהב את זה. כמו כל אחד אחר, אני מעדיף שיגידו עליי דברים טובים. כל אחד מעדיף מחמאות על עלבונות, אבל אני לוקח את זה באיזי, כי אני לא שחקן מקצועי ולא מתפרנס מזה. אני אפילו לא עושה את זה לעיתים קרובות, רק מדי פעם כשאורן עושה סרט. החיים שלי לא תלויים בזה. זו הייתה חוויה כיפית ומעבר לזה יש את השיגרה. מבחינתי, האחריות שלי היא כלפי הבמאי וכלפי מי שיצפה בסרט, אבל אני לא אחראי כלפי הסטטוס הציבורי שלי, כי אין לי כזה. זה טוב לי ככה".
שלושים שנה אחרי טראומת "אלכס חולה אהבה", נראה כי סנה אימץ פרופורציות מתונות יותר בכל הנוגע ליחס הקהל. אלו באות לידי ביטוי בנוכחות הבוטחת שלו על המסך ב"מוריס", אבל גם בחיים הפרטיים. "התבגרתי - לא רק בתור שחקן, אלא גם בתור בן אדם", הוא מכריז, "היום אני הרבה יותר שלם עם מי שאני. לאורך השנים לא הייתי מרוצה מאלף ואחד צדדים באופי שלי, באישיות שלי. במי שאני כן, ומי שאני לא. אני סוף סוף מסוגל להשלים עם מי שאני. אני מרגיש בסדר גמור עם זה".
"חלק מהצד הרע של ההופעה בסרט הוא שגם שנים רבות לאחר מכן אתה מרגיש שאתה לא מצליח לספק את הסחורה. אתה אמור להיות מגניב בתור כאילו שחקן קולנוע, אבל אני בסופו של דבר בן אדם רגיל. לא מגניב. הפער הזה בין המגניבות של מי שאתה אמור להיות לרגילות של מי שאתה באמת עלול לתסכל. כשמצפים ממך להיות משהו, ואז מגלים שאתה לא כזה, אלא בן אדם רגיל, זה די מתסכל".
ההתבגרות האישית של סנה משתקפת גם במיומנות המשחק שלו, וניכר כי הוא בטוח בעצמו ומקרין כריזמה – לפחות מול המצלמה. "אין ספק שב'אלכס חולה אהבה' היה לי הרבה פחות ביטחון", הוא אומר, "הייתי ילד בן 15, ובועז דוידזון היה במאי מקצועי שהגיע מלוס אנג'לס. הוא היה מאוד נחמד והכול, הוא לא רדה בנו על הסט או משהו כזה, היו לו יחסי אנוש טובים. אבל זה שונה כשהבמאי הוא חבר שלך ושהוא פחות או יותר בגילך. כמובן שגם ההפקה של 'מוריס' הרבה יותר עצמאית, והאווירה יותר חופשית. יש פחות לחץ. ב'אלכס חולה אהבה' חוץ מהסצנות ששיחקתי עם שאר הילדים, היו לי סצנות עם שחקנים מבוגרים. הייתי הכי צעיר על הסט. ואילו כאן אני הייתי הכי זקן על הסט".
ההתבגרות שלו הגיעה באיחור בכל הנוגע לתעלומת שינוי שמו מאנשל לסנה. השמועה בתעשיית הקולנוע גורסת כי מאחורי השם סנה עומדת מחווה לנהג המרוצים הברזילאי הנודע איירטון סנה שהלך לעולמו בהתרסקות על המסלול ב-1994, אולם מתברר כי מדובר ב"בדיחה שיצאה משליטה" כהגדרתו: "עיברתתי את השם לסנה ב-97. כמה שנים אחרי זה כשחידשתי את רישיון הנהיגה, ושאלו איך אני מאיית בלעז - אז כתבתי Senna כמו איירטון סנה, ואז התאהבתי בזה. המייל שלי הפך לאיתן סנה, הדרכון שלי הפך לאיתן סנה. זה החזיק כמה שנים עד שאמרתי לעצמי שזה ממש מפגר, ואיבדת את זה לגמרי. ואז הפסקתי לקרוא לעצמי איתן סנה, ושיניתי את כל המסמכים".
העובדה ששינה את שמו, ושהוא כבר נושק לגיל 50, קשורים לחוויה פרטית שלאו דווקא מהדהדת בקהל הרחב שעדיין זוכר אותו כנער צעיר לפי הבר מצווה. כך הוא כאמור נשמר בזכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי, דמותו שכאילו קפאה בזמן - בחוסר סנכרון עם הכרונולוגיה האישית הטבעית שלו כבן אדם בעולם האמיתי. התהליך הזה, המכאיב, מוכר ללא מעט שחקנים שגילמו דמויות איקוניות בצעירותם, ולא הצליחו להותיר אותן מאחור בהמשך הקריירה. הבולטים שבהם הם מקולי קלקין הזכור לעד כילד קווין מ"שכחו אותי בבית", דניאל רדקליף הוא הארי פוטר הקולנועי, וכמובן מארק המיל שגם היום בגיל 66 נודע כלוק סקייווקר. "יש הבדל גדול ביני לבין מארק המיל ובין 'אלכס חולה אהבה' ל'מלחמת הכוכבים' שזה שווה ערך לתנ"ך", אומר סנה.
ובכל זאת, המעמד של "אלכס חולה אהבה" כסרט קאלט ישראלי מציב אותך באותו מקום.
"כמובן שהסרט עדיין פופולרי, וזה מחמיא לי שיש לי חלק בו. אבל ממרחק של כל כך הרבה שנים זה מן קוריוז, שבדרך כלל לא נוח לי איתו כי זה משהו שעשיתי בגיל 15. באיזשהו מקום כולם משאירים אותך בגיל 15, למרות שעברו יותר משלושים שנה ואתה כבר לא רוצה להיות בן 15. לאורך השנים היו מזמינים אותי לתוכניות בוקר או לתוכניות לייט נייט ונגנבתי מזה. אתה כבר בן שלושים פלוס ושוב שואלים אותך את אותן שאלות ששאלו אותך כשהיית בן 15. שוב שואלים אותך איך היה להתנשק עם לולה או משהו מהסוג הזה, ואתה אומר לעצמך, 'בכייאת רבאק, די. אתם לא מבינים שאני כבר בן שלושים ומשהו, ואתם עדיין שואלים את אותן שאלות דביליות'. בסופו של דבר אמרתי לעצמי שדי, אני לא הולך להתראיין יותר על 'אלכס חולה אהבה'. למען האמת, הייתי צריך להפסיק עם זה לפני".
דרך אחת להתמודדות עם הפולחן של "אלכס חולה אהבה" המקדש את דמותו של אלצ'קו הצעיר, הייתה לרדת למחתרת ולסרב לראיונות בתקשורת. דרך אחרת, הייתה להשתתף בהפקות קטנות בתפקידים שאיפשרו לו לקרוץ לדמות האיקונית ההיא מנקודת מבט פרודית. בהופעתו הראשונה מאז "אלכס חולה אהבה", בפרק בסדרה של בן-סימון "בקצב הקצב", סנה גילם את הרבי אלימלך שמלמד את גיא זוארץ את הדרשה של אלצ'קו לקראת הבר-מצווה המאוחרת שלו.
"באיזשהו מקום בתור הרבי אלימלך, ללמד את גיא זוארץ את ההפטרה של אלכס זה כמו תיקון, זה כמו לשחרר אותך מהנטל - להעביר את זה לגיא זוארץ", סנה מתבדח. "זו הזדמנות להתייחס לאלכס כדמות אחרת. הזווית הפרודית מאפשרת לי לצאת החוצה, להסתכל על זה מבחוץ. זה טיפולי באיזושהי מידה. עם הרפרנסים האלה אין לי שום בעיה". דוגמה נוספת באה בסרטון קונג פו קצר מסדרת "צ'ונט לי" של ניר וקסמן, שבו מגלם סנה את צ'אק נוריס בשיחזור של הקרב הנודע מול ברוס לי ב"שאגת הדרקון" (1972) – והכול בגלל נקניקיה.
אז האם עכשיו אפשר לקוות לאתחול מחדש של קריירת המשחק של סנה? לא כל כך מהר. הוא אומנם חוזר למסך ב"מוריס" שמחפש בימים אלה הפצה, ומובטח לו תפקיד נוסף, קטן יותר, בסרטו הבא של בן-סימון "הליצן ואיש התבונה", אך סנה אינו בונה על המשכיות – בטח לא בהפקות גדולות יותר. "אין לי סוכן ואני לא הולך לאודישנים, ולכן אין סיכוי שזה יקרה. אני לא דסטין הופמן שיציעו לי תפקיד סתם ככה. היה נורא קל לצלם את 'מוריס' כי זו הפקה עצמאית שכל פעם קיבלה עוד קצת כסף ועוד קצת כסף, והצילומים נפרשו על פני תקופה מאוד ארוכה. שני ימי צילום פה, שני ימי צילום שם. אני חי חיים די שגרתיים של שתי עבודות יומיות. אני חייב להתחשב בעניין הפרקטי, זו בעיה להתנתק לצורך הפקה של חודשיים. אבל אם אנחנו לגמרי בעולם הפנטזיה, ברור שיש תפקידים שאני אעשה שמיניות באוויר כדי שאצליח לשחק אותם".
ומה התפקיד הכי מלהיב שאתה יכול להעלות על דעתך?
"אם יש לי חלום בתחום המשחק, זה לשחק בשפה זרה. אני פטריוט גדול של השפה העברית. אני מת על השפה העברית, היא האהובה עלי ביותר בעולם, אבל הייתי מת לשחק גם בשפה אחרת. ואם יש דבר אחד שאני טוב בו זה שפות - אני דובר שבדית, גרמנית, אנגלית, צרפתית ויידיש. ואני מת לשחק בערבית".
ובכל זאת אתה מתעקש לעמוד בפיתוי.
"בסופו של דבר אני אנטי-סלב - גם במובן הזה שאין לי את המוחצנות הזאת, אני נורא שומר על הפרטיות שלי ולא רוצה להופיע בטורי רכילות. אבל אני אנטי-סלב גם במובן הזה שהחיים שלי שגרתיים, אפורים. אין לי חלום להיות שחקן, אני מאוד נהניתי מהאתגר וההווי של סט הצילומים. זה נתן לי המון סיפוק. אבל אין לי שאיפה או יומרה כזאת. לא כל אחד יכול להיות שחקן, ואני לא בטוח באיזה צד של המשוואה אני נמצא".
