"רוזאן" גרסת 2018: חובבי הגברת לא יסבלו
כאילו לא עברו 21 שנים - רוזאן בר חוזרת למסך עם אותן דמויות, אותו פתיח, אותו כרוז שמצהיר שהפרק צולם בפני קהל חי ואותם צחוקים מוקלטים. גם אם היא לא חדה כמו פעם, הפאנצ'ים עובדים, הרייטינג בשמים וכבוד הנשיא טראמפ בעננים מהתמיכה של הגרופי
אם מצאתם את עצמכם מקווים ש"רוזאן" המחודשת, שידועה גם כעונה העשירית של "רוזאן", תהיה המשך טבעי של הסדרה ההיא מסוף האייטיז, אז בואו. עברו 21 שנה מאז שהסדרה ירדה, וגם זה אם לא מתעלמים מהעונה התשיעית והאיומה שסגרה אותה (מותר להתעלם. העונה העשירית הנוכחית מתעלמת). אנחנו השתנינו, אמריקה השתנתה, הטלוויזיה השתנתה. רוב חידושי הסדרות נולדות מחטא הנוסטלגיה, ובאמת המבחן הכי רציני שלהן הוא חציית הרוביקון שמפריד בין ממתק נוסטלגי לסדרה שממש מעניינת מישהו. אבל עשרים שנה - מה הסיכוי שמשהו או מישהו יוכל בכלל לתקשר עם אירוע טלוויזיוני שהתרחש לפני חצי יובל, בעידן שבו בכל דקה מישהו ממציא את הטלוויזיה מחדש, ומביס אתכם עוד קצת במירוץ האבוד מלכתחילה עם ה-VOD של נטפליקס?
שני הפרקים הראשונים ששודרו ברצף אתמול (שבת, ב-yes), כבר הצליחו להטריף את ארה"ב מכל מיני היבטים. התוכנית עלתה על המסך האמריקני בשבוע שעבר והובילה את ABC לפתוח שמפניה בעקבות ממוצע צפייה שעמד על מעל ל-18 מיליון צופים לפרק, פלוס עשרה מיליון נוספים בצפייה החוזרת (הרייטינג הגבוה ביותר לבכורה של קומדיה בארבע השנים האחרונות), ועונה נוספת של 22 פרקים כבר הוזמנה, בנוסף לתשעת הפרקים בעונה הנוכחית. התקשורת כבר על הרגליים האחוריות, בעיקר בגלל הכוכבת של הפרק הראשון, להלן הפוליטיקה. רוזאן קונור, כמו גם רוזאן בר עצמה, היא תומכת של טראמפ ועדיין מחכה שאמריקה תהיה גרייט אגיין. כדי לאזן, אחותה ג'קי (לורי מטקאלף) תומכת בהילרי. על הרקע הזה הן לא דיברו שנה ובפרק הראשון הן נקלעות לדיאלוג יבשושי שנשמע כאילו נכתב על ידי בינה מלאכותית, ומרחיק את "רוזאן" מהעוקצנות השנונה והאנושית שאפיינה אותה.
אם רוזאן בר ניסתה להציג את הקונורז כמצביעי טראמפ אנושיים וניתנים לחיבוב, המסר התקשה לעבור. כאשת צווארון כחול שנאבקת לקיים את המשפחה שלה, פעם הגרעינית והיום המורחבת, כשמעליה קובעי המדיניות שוחקים אותה לאבק בזמן שהיא מזדקנת לאיטה - לא ברור אל מי בדיוק היא מתלוננת אחרי שהצביעה לאיש שבשנתיים מאז שנבחר העמיק את הגירעון המדיני והאבטלה, הגחיך את הבית הלבן, הכניס את ארה"ב למלחמות סחר מיותרות ומשך למטה את וול סטריט. אל מי בדיוק מופנה הסרקזם שהצליח להמתיק את רגעי הייאוש והתסכול בגרסה הקודמת? אם "אנחנו אלה שצריכים לדאוג שהממשלה הזאת תעבוד", כמו שהצהירה בר בריאיון שקידם את התוכנית, אז למה האזרחים האמריקנים מחכים?
הנטייה הפוליטית של בר מחוץ לסט הפכה את "רוזאן" לרב-פלטפורמית: את החוויה המשלימה האנשים שאוהבים אותה או נהנים להתעצבן ממנה יכולים לקבל בין השאר בחשבון הטוויטר של הסדרה. בר עצמה סיפרה שאחרי שקראה את הגרסה הראשונה של הפרק ביקשה להוסיף בו קצת עקיצות כלפי הילרי כי הרגישה שהוא מוטה שמאלה. למרות כל המסרים החברתיים ש"רוזאן" התמקדה בהם בהצלחה ועדיין מתמקדת, הממד האישי והרגשי נעדר מהוויכוח הפוליטי שנשמע כאילו הושתל לסדרה בכח. זה משתפר בשני הפרקים הבאים, שמתמקדים פחות בפוליטיקה כקבוצת כדורגל ויותר בהשלכות שלה על חיי המשפחה, בעיקר מבחינה כלכלית, וגם בנושאים כמו הורות, זקנה ופער בין דורי.
ועדיין, בתעשיית הטלוויזיה אדם נמדד כמו הרייטינג האחרון שהוא עשה, וטראמפ אולי לא מתעניין בכלכלה האמריקנית אבל רייטינג, כפי שהוכיח חשבון הטוויטר שלו לא פעם, מעניין אותו ועוד איך. הוא גם טרח להתקשר לבר לאחר ספירת הקולות, לברך אותה ולהתפעל מהמספרים המרשימים. באופן טבעי הוא ניצל את ההזדמנות כדי לייחס חלק ניכר מההצלחה הזו לעצמו, ואמר שהסדרה הצליחה מפני שהיא "נכתבה עלינו".
.jpg "לא מתחרה עם הסדרות החדשות מבחינת קצב והומור (באדיבות yes)")
יש דברים שלא השתנו בעשרים השנים האחרונות - דווקא בתחום שרוזאן אמורה ללבלב בו. יותר מדי אמריקנים עדיין מתמודדים עם קשיים כלכליים, מהסוג שהיה סימן ההיכר של "רוזאן" בגלגול הראשון שלה והוא כזה גם בגלגול הנוכחי: דארלין חוזרת הביתה משיקגו עם הילדים שלה כי היא פוטרה מעבודתה ולא הצליחה להחזיק את הראש מעל המים; בקי מתכוונת לתרום ביציות ולהיות אם פונדקאית בגיל 40 (!), כדי לשלם חוב לחברת האשראי, וסבא וסבתא קונור, רוזאן ודן, מתחלקים ביניהם בתרופות. בפרק השלישי רוזאן מתלוננת על הנכדה שלה, הריסון, שמתנהגת באנוכיות טינאייג'רית אופיינית, שהיא "חושבת שהבית הזה שייך לה, הבית הזה אפילו לא שייך לנו".
"רוזאן" לא מתייימרת להתחרות עם הקומדיות החדשות ככל שזה נוגע לקצב או לסוג ההומור. אמנם הדמויות נשארו אותן דמויות (בסדר, מבוגרות ב- 20 שנה) אבל מלבד זה היא מתעקשת להישאר בדיוק אותה סדרה, והיא מצהירה על זה בגלוי – הפתיח צולם מחדש אבל הוא למעשה מחווה מדויקת לפתיח הקודם, הכרוז מגלה ש"הפרק צולם בפני קהל חי" והצחוקים המוקלטים בועטים מתמיד. קשה לשפוט אם היא אכן חדה כמו הסיבוב הראשון שלה, מכל הסיבות שהוזכרו למעלה, אבל הפאנצ'ים עדיין עובדים. הצפייה לא מייסרת ויש מי שיסתפק בזה. רוזאן אולי כבר לא פורצת דרך כבעבר, אבל היא בהחלט בת צפיה, בעיקר למי שמחבב את הגברת השמנה, שמוכיחה שלא, זה עדיין לא נגמר.
