האם זו אהבה או תלות רגשית מוגזמת שפיתחנו?
קל לבלבל בין אהבה לבין תלות רגשית מוגזמת. כדי שזה לא יקרה, אנחנו חייבים ליצור לעצמנו נפרדות
"בקשר רומנטי שמתקיימים בו מחויבות וביטחון, כשבן הזוג מופנם אצלנו כמי שאכפת לו מאיתנו ומכיר אותנו היטב ואוהב אותנו, ישנה היכולת לשאת שינויים והתפתחויות מבלי לחוות סביבם חששות וחרדות", אומרת אריאל שער־מנדל, מטפלת זוגית ומשפחתית. "כשהמצב שונה, כל נסיעת עבודה ליומיים־שלושה מחוץ לעיר עלולה לכרסם בביטחון ולהציף שאלות כמו 'מה יהיה שם?', 'האם קשה לה בלעדיי כמו שקשה לי בלעדיה?', 'האם הוא בכלל מתגעגע אליי?'.
ואז, אם היא תשכח להתקשר כי היא עסוקה מאוד – הוא כבר ייכנס לסרטים, ואם הוא יתקשר אבל יהיה לקוני כי הוא עסוק, היא תיכנס לחרדות. החרדות האלה לא עולות אצל מי שהזוגיות שלהם טובה, אלה האנשים שיידעו ליהנות גם מימים בנפרד, שינצלו אותם למפגשים עם חברים, לתחביבים וכו', לצד הגעגועים. צריך לזכור שבכל קשר אוהב יש תלות. אנחנו בוחרים להיות תלויים זה בזה מעצם היותנו בקשר. אלא שבתחילת הקשר התלות הזאת באופן טבעי חזקה ובני הזוג רוצים להיות יחד מה שיותר, ועם הזמן יש חזרה הדרגתית לחיי השגרה, והתלות הטבעית, הרצויה, צריכה לקבל פרופורציות נכונות ולהיות מותאמת".
כלוב זהב
החפיפה בין האהבה לתלות שהיא מייצרת עלולה ליצור בלבול, לכן כדאי להיות ערים לדקויות. בקשר שמבוסס על יותר תלות רגשית ופחות אהבה יהיו הרבה סבל, נפילות ופסגות בעוצמות גבוהות, דרמות – שיגבירו את התלות. "בקשר תלותי יהיה יותר סבל מסיפוק", קובעת שער־מנדל. "זה קצת כמו להיות שתי ציפורים בכלוב של זהב. הכלוב נוצץ, הוא מעניק לנו ביטחון ואנחנו מתואמים ומסתדרים יחד לכאורה, אלא שאנחנו נתונים בכלוב ואין לנו החופש להיות עצמנו ולהתפתח. משהו בכלוב הזהב מקפיא את המצב ולא מאפשר צמיחה.
הזוגיות מעל הכל, אנחנו מכוונים זה לזה וצריכים להשתנות או לא להשתנות יחד, בתיאום, כדי לנסות להבטיח שההרמוניה תישמר, שהאיזון לא יופר. כל רצון אחר, כל צורך שהשתנה – נתפסים כבגידה בישות הזוגית, כיציאה מהכלוב שבהכרח מעוררת חרדה. הרי אי־אפשר להיות מתואמים בכל דבר כל הזמן, וזה יוצר מצב שבו אחד מהשניים תמיד מוותר כדי לשמור על הביחד, כדי שהביחד יהיה בסדר. זאת כבר תלות רגשית, שלא נותנת מקום ללבטים, לקונפליקטים פנימיים בלתי נמנעים. החשש לדסקס את הקונפליקטים האלה גורם לקיפאון, הוא מחניק את הצרכים השונים של בני הזוג וקשה להחזיק כך לאורך זמן".
התחשבות הדדית היא עניין חשוב ואפילו חיוני לקשר, וכמוה גם הנכונות לוותר, אבל אלו צריכות להתבסס על היכרות עם העצמי ועם הצרכים האישיים כדי לחבור לאחר ליצירת הישות השלישית – הקשר הזוגי. עוד לפני התלות הרגשית בבני הזוג שלנו, עלינו לקיים איזושהי תלות פנימית בעצמנו כדי לא לשכוח אותנו בתוך הביחד.
זוגיות המבוססת על תלות רגשית מאפיינת אנשים הסובלים מחוסר ביטחון, החווים על בסיס קבוע תחושת בדידות וריק פנימי שהם מנסים למלא ללא הרף בסיועו של קשר חזק. כך הם מנסים לחמוק מתחושות הסבל וחרדת הנטישה. "זה קשור כמובן לדפוסי ההתקשרות שלנו עם המטפלים העיקריים בנו בינקות, בביסוס יחסים של אמון ואמונה, ביטחון וקרבה עם הדמויות המטפלות שהפנמנו כתינוקות, וכשזה לא המצב – זאת לא באמת אהבה, ואז נדרשות אינסוף הוכחות וזה מעייף. בהיעדר התמזגות יהיה יותר כאב וסבל. לעומת זאת, כשהאהבה בוגרת ובוטחת, התקופות הקשות והמשברים שבהכרח מתרחשים מעת לעת יחלפו.
נורה אדומה
תלות רגשית מוגזמת איננה הרצון להיות יחד, אלא חוסר היכולת לאפשר לאחר להיות הוא עצמו. וזאת בשונה מאהבה, שבה לצד הוויתורים מרוויחים תחושות ביטחון, הנאה, גדילה והתפתחות. עניין של מינונים. אז איך יודעים אם הקשר הוא תלותי או באמת אוהב? התשובה דווקא פשוטה למדי. "
ראשית, עצם השאלה צריכה להדליק נורה אדומה, שכן אף אחד לא שואל את השאלה הזאת כשהכל בסדר", אומרת שער־מנדל. "וכשהיא כבר צצה, כדאי לבדוק עם עצמנו אם אנחנו תמיד תלויים באחרים, עד כמה אנחנו זקוקים לאישורים חיצוניים, אם יש בזוגיות מקום לצרכים שלנו, מה אנחנו חווים – אם אנחנו אוהבים את האחר או זקוקים לו, אם כל קונפליקט מתקבל כאיום קשה על האחר, עד כמה שכחנו מי אנחנו כדי להבטיח שקט תעשייתי ביחסים, כמה אנחנו עסוקים בחשש מפני פרידה וכמה במה שהצד השני מספק לנו ביחסים האלה".
ואם מתברר שהתלות הרגשית משתלטת?
"אם זיהינו בעצמנו נטייה לתלות מופרזת, עצם המודעות לנושא עשויה לשפר את המצב וכדאי לתרגל, ממש להתאמן בקבלת החלטות עצמאיות, ליזום פעילויות בנפרד, להתנסות בתחביבים שונים ולהפסיק לבדוק כל העת אם הצד השני אוהב אותנו ורוצה רק אותנו ומה הוא עשה בכל רגע נתון. חשוב לפתח קשב לצרכים שלנו כדי לא להיות עבדים למצב הרוח של האחר ולצרכיו, ולקדם מצב שבו התלות הגיונית, הדדית, כזאת שבה יש גם לגיטימציה לסרב בלי שהדבר יגרום למשבר, ולמרות שזה מבאס. למעשה, כשם שהיה שיתוף פעולה שהוביל להקפאה, כך נדרש שיתוף פעולה כדי להביא לריפוי, להפשרה ולצמיחה".
הכתבה התפרסמה ב"ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
