החיוך של שרית חצוב באבן: "הצחוק המתגלגל חסר"
אפילו כשכתבה הנחיות לחיילות שלה, עיטרה אותן שרית שניאור ז"ל בלבבות קטנים, והם הפכו לסימן ההכר שלה. "כשמדברים עליה תמיד מזכירים את גודל הלב שלה", מספרת האחות שלא זכתה להכיר אותה. כמעט 15 שנים אחרי נפילתה בעזה - הפסל דגן שקלובסקי חצב באבן פסל בהשראתה. החיוך, הלב וכתב ידה ישארו נצחיים כמו הבזלת
"בשבת אחת סתם דיברנו, ואז אמרתי לה - את נמצאת במקום מאוד מסוכן. אם את שומעת ירי, לעולם אל תרוצי. תעצרי במקום, תחשבי, תנסי ללמוד מה קורה, ורק אחר כך תפעלי. למען האמת, אני חושב שזו הפעם הראשונה שהיא לא הקשיבה לי" (מתוך הסרט לזכרה של שרית שניאור).
לשמעון שניאור יש פוטנציאל לחיוך גדול. קמטים עמוקים בצדי העיניים, ופה שרוצה לחייך, אבל החיוך שלו נעלם לכמה שנים. גם היום, 18 שנה אחרי, הוא עדיין חלקי. שרית שניאור, בתו הבכורה, נרצחה על ידי מחבל ב-24 באוקטובר 2003, בעת שירותה הצבאי כתצפיתנית. מאז, הכל בחיים השתנה. "חסר הצחוק שלה, צחוק כזה רועד, בהתחלה בכלל לכולם נעלם החיוך, הפסיק הצחוק בבית", הוא אומר.
"שרית הייתה בת מיוחדת. מסורה, אוהבת, משתפת, אחראית, משפחתית, חייכנית מאוד", מספרת זהבה על בתה, שחייה נגדעו כשהייתה בת 19 בלבד. "היא הייתה ספורטאית, וחלומה היה לעסוק ברפואה". על צווארה של זהבה בולטת שרשרת עדינה, "שרית", כתוב עליה באותיות זהובות. את השרשרת הזו שרית קיבלה מסבתה כשהייתה בת תשע. כבר כשישבו עליה שבעה זהבה ענדה אותה על צווארה, והיא מתהלכת איתה עד היום. "רק בצילומי רנטגן אני מורידה אותה", היא מודה. בשאר הזמן, השרשרת לבדה פועלת כרנטגן, מאפשרת מבט שקוף אל תוך הלב שעליו היא מונחת.
שרית שירתה בגדוד האיסוף הקרבי במוצב ניצנים, והייתה מפקדת עמדת התצפית. באותו יום שחור, בו נרצחו באותו אירוע גם סמלת עדי אוסמן וסמ"ר אלון אברהמי, הייתה אמורה לצאת הביתה לשבת, אך נעתרה לבקשתה של חיילת אחרת שביקשה לצאת - ונשארה במקומה. היא הייתה בתורנות ככוננית, ובמקום הוכרז נוהל ערפל. המכשירים לא פעלו. היא ירדה לחדר שלה בארבע לפנות בוקר, ומחבל שחדר לבסיס בחסות הערפל נכנס למגורי הבנות. הוא רצח את חברתה, שישנה בחדר הסמוך. שרית, למשמע קולות הירי, יצאה מהחדר, עמדה בפתחו ונורתה במקום.
היא גדלה ברמלה, וכשהייתה בת 9 עברה עם משפחתה להתגורר בשוהם עם ראשוני המתיישבים בעיר. שרית הייתה ציונית, עם חיוך שיש בו אש ושמחת חיים, עם זיק בעיניים, חיבה גדולה למסטיק בזוקה, ורצון עז להעביר בצבא שירות משמעותי בתפקיד קרבי. אין פלא שהייתה מהתצפיתניות הבולטות באוגדת עזה של חורף 2003. היא נחשבה "פייטרית", לוחמת ברוחה ובנשמתה. "השירות הצבאי הוציא ממנה דברים מיוחדים. היא הייתה מצטרפת לסיורים על הגדר עם המפקדים, באמת להגנת העם והמולדת", מספרת אימה. משאת נפשה של שרית כחיילת הייתה להיות מוצבת ביישוב נצרים במרכז רצועת עזה, זה שנחשב המוקד היוקרתי ביותר לתפקידה, זה שבו בסופו של דבר, פגשה את מותה.
בשבוע האחרון לחייה, ביקר בגזרה אלוף פיקוד דרום דאז דן הראל, ושרית לבדה, הדריכה אותו וסקרה בפניו את המתרחש בשטח. הראל סיפר לתקשורת מיד לאחר הפיגוע: "שרית הייתה חיילת-לוחמת לתפארת מדינת ישראל. היא הייתה באירועים רבים והצילה חיים רבים מאוד של אזרחים וחיילים".
הרצון להנציח את שרית תמיד בער במשפחת שניאור, והוריה מצאו מגוון דרכים יצירתיות כדי שדמותה תמשיך ותהדהד. הם תרמו לבית הכנסת השכונתי היכל לזכרה, וסבתה של שרית הציבה במקום ספר תורה לזכר נכדתה. בנוסף, המשפחה יזמה מרוץ בן יומיים בשם "השיבה הביתה", היוצא מנצרים ומסתיים בשוהם ובסופו מחלקים מלגות לזכרה - ביטוי לאהבה של שרית לספורט. "אם הייתה בחיים, שרית הייתה בין הראשונות שהיו לוקחות חלק בפרויקט כזה. "אם יש משהו שמבטא אותה זו נחישות והרבה אומץ ללכת בדרך שלה ולהאמין בה", מוסיפה זהבה.
תכונות האופי הבלתי מתפשרות הללו של שרית אולי יוכלו להסביר את הבחירה של הוריה בחומר חזק ועוצמתי כמו אבן כדי להנציח אותה בפרויקט "יצירת חיי". וכאן נכנס לתמונה הפסל דגן שקלובסקי. "האבן היא נצחית ביחס לבני אדם. היא יכולה להתפורר במשך מיליוני שנים, בעוד שהאדם מחזיק רק 100. אבל בשביל אבן, 100 שנים הן פסיק בזמן", הוא אומר.
"כשאמרו לי שפסל הוא זה שיעבוד איתנו, היה לי חשש", מודה זהבה. "יש בפסל משהו קצת בעייתי - לאן לוקח את זה האומן, כמה רחוק הוא מגיע, מה משרית יצליח יעבור לדגן - ואני חושבת שהוא היה מספיק רגיש, וגם איפשר לנו לבחור את האבן בעצמנו". "במפגש הראשון, כשלחצתי לו יד, הבנתי עם מי יש לי עסק. כשאתה מסתכל בעיניים לבנאדם ורואה איך הוא מתחבר לסיפור אתה יודע שיהיה בסדר", מוסיף שמעון.
המשימה שהוטלה על שקלובסקי לא הייתה קלה: לחצוב באבן, כך שבתוך החומר הקשה ייחקק משהו מתוך שרית. חיים שלמים, פועמים וצבעוניים, חיוך גדול, ולב - בעיקר לב - שיטביעו את חותמם בתוך היצירה.
נקודת המוצא לאורך כל יצירת הפסל בהשראת שרית הייתה הלב. שכן לשרית היה הרגל - אפילו ביומן המבצעים, כשנהגה לכתוב הנחיות לפקודות שלה, הייתה מקפידה לעטר אותן עם לבבות ואיחולי בוקר טוב. אותו לב קטן מצויר ליווה אותה תמיד, מעין סימן היכר שמבטא חלק גדול ממנה.
"כשיצאתי מהמפגש עם ההורים של שרית והלכתי הביתה לא לקחתי שום החלטה, לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות. נתתי להשראה לצוף", מספר שקלובסקי. "זה תהליך שאין לי יכולת להגדיר איך הוא עובד, כשהרעיון נופל לראש מתת-המודע. מאתגר לנסות להעביר דרך סלע תכונות של אדם שאני לא מכיר וכמעט לא הספיק לטעום את החיים. אבל מתברר ששרית עשתה די הרבה בזמן הקצר שהייתה בסביבה, מיוחדת במינה".
פרח. זה היה אלמנט נוסף שהנחה את שקלובסקי בעבודתו, "את החיים לקחו לה מלחמות קדושות", שר כה מדויק יהודה פוליקר בשירו "פרח" - הפסקול שליווה את המשפחה לאחר מותה של שרית, שהתנגן ברקע, ובני המשפחה העידו כי חשו אליו חיבור עמוק. על כן, השילוב שבין אותו פרח – חמציץ, מדייק שקלובסקי - לבין הלב האופייני לשרית, חרוט לעומקו של הפסל לזכרה. פרח שעלי כותרתו הם לבבות.
קשה להאמין שתוצאה כזו, שיש בה רכות ואנושיות, יכולה להתקבל משילוב של קידוח, ניסור, פטיש ואיזמל. והינה, לא רק שהתקבלה, אלא גם החיוך של שרית קורץ מתוכה אל המתבונן, כשמבט כולל על היצירה נדמה כחיוך. הפסל עשוי מאבן דולומיט עצמון, ובבסיסו בזלת – "להכניס קצת טבע פראי הביתה, שלא על פי התוכנית, לא אסתטי מדי", מסביר דגן על היצירה. ובצד הפסל, טבועה בקטן אך נוכחת, החתימה המקורית של שרית – אותה העתיק שקלובסקי לסלע כמו שהיא.
"מה שמרתק בפסל זה שהוא מאוד שביר. אם עוזבים את האבן הזו בגובה מטר היא נשברת בעצמה, לא רק שוברת את הרצפה". הוא מסביר. גם אבנים נשברות מתברר, אך הוריה של שרית כבר למדו זאת מזמן. "אני חושבת שאם נסתכל אחורה כל אחד מאיתנו בקצב שלו בחר לא לשקוע", משתפת זהבה. "זו לא בחירה מודעת, זה קשור ליצר הישרדות של בני אדם. אבל שרית השאירה לנו לא מעט צוואות - לדבוק במשפחה, לטייל, להגשים חלומות, לעשות דברים. אם ראתה אותנו בבית, היא הייתה חוזרת ושואלת 'למה אתם לא יוצאים?', כי נהגנו לטייל המון כמשפחה".
"אני לקחתי את זה לכיוון של ספורט", מספר שמעון. "אני נהנה מאוד מהריצה, ולפעמים כשקשה אני מדבר איתה. זה נשמע כמו קלישאה, אבל אני מרגיש שהיא איתי. במיוחד כשיורד גשם".
לשרית היו שתי אחיות במותה – חן, היום בת 30, ויובל, בת 20. כעבור שנתיים הביאו ההורים לעולם את תאיר, שלא מזמן חגגה בת מצווה. "היא דומה לשרית שחבל על הזמן", מציין שמעון. "הכל – הפנים, הגוף". באופן בלתי נמנע, המעמד שבו נחשפת המשפחה לראשונה ליצירה טעון רגשית. בשעה מתוחה זו, דווקא תאיר, מתוך כנות ילדותית מקסימה, פרצה בבכי והיטיבה לתאר את מה שעמד באוויר: "כשמדברים על שרית תמיד מזכירים את גודל הלב שלה וההתייחסות שלה לאנשים, הכל בנוגע אליה צריך להיות בענק, עם לבבות, כמו בפסל", מאשרת תאיר את התרומה הצנועה של האומנות לזכרה של אחותה, "זה ממש מה שמנציח אותה".