החיוך של שרית חצוב באבן: "הצחוק המתגלגל חסר"

"בשבת אחת סתם דיברנו, ואז אמרתי לה - את נמצאת במקום מאוד מסוכן. אם את שומעת ירי, לעולם אל תרוצי. תעצרי במקום, תחשבי, תנסי ללמוד מה קורה, ורק אחר כך תפעלי. למען האמת, אני חושב שזו הפעם הראשונה שהיא לא הקשיבה לי" (מתוך הסרט לזכרה של שרית שניאור).

לשמעון שניאור יש פוטנציאל לחיוך גדול. קמטים עמוקים בצדי העיניים, ופה שרוצה לחייך, אבל החיוך שלו נעלם לכמה שנים. גם היום, 18 שנה אחרי, הוא עדיין חלקי. שרית שניאור, בתו הבכורה, נרצחה על ידי מחבל ב-24 באוקטובר 2003, בעת שירותה הצבאי כתצפיתנית. מאז, הכל בחיים השתנה. "חסר הצחוק שלה, צחוק כזה רועד, בהתחלה בכלל לכולם נעלם החיוך, הפסיק הצחוק בבית", הוא אומר.

"הכל בנוגע לשרית צריך להיות בענק, עם לבבות". הפסל דגן שקלובסקי עם הוריה של שרית שניאור(צילום: אביגיל עוזי)

"שרית הייתה בת מיוחדת. מסורה, אוהבת, משתפת, אחראית, משפחתית, חייכנית מאוד", מספרת זהבה על בתה, שחייה נגדעו כשהייתה בת 19 בלבד. "היא הייתה ספורטאית, וחלומה היה לעסוק ברפואה". על צווארה של זהבה בולטת שרשרת עדינה, "שרית", כתוב עליה באותיות זהובות. את השרשרת הזו שרית קיבלה מסבתה כשהייתה בת תשע. כבר כשישבו עליה שבעה זהבה ענדה אותה על צווארה, והיא מתהלכת איתה עד היום. "רק בצילומי רנטגן אני מורידה אותה", היא מודה. בשאר הזמן, השרשרת לבדה פועלת כרנטגן, מאפשרת מבט שקוף אל תוך הלב שעליו היא מונחת.

שרית שניאור ז"ל(צילום: דובר צה"ל)

היא גדלה ברמלה, וכשהייתה בת 9 עברה עם משפחתה להתגורר בשוהם עם ראשוני המתיישבים בעיר. שרית הייתה ציונית, עם חיוך שיש בו אש ושמחת חיים, עם זיק בעיניים, חיבה גדולה למסטיק בזוקה, ורצון עז להעביר בצבא שירות משמעותי בתפקיד קרבי. אין פלא שהייתה מהתצפיתניות הבולטות באוגדת עזה של חורף 2003. היא נחשבה "פייטרית", לוחמת ברוחה ובנשמתה. "השירות הצבאי הוציא ממנה דברים מיוחדים. היא הייתה מצטרפת לסיורים על הגדר עם המפקדים, באמת להגנת העם והמולדת", מספרת אימה. משאת נפשה של שרית כחיילת הייתה להיות מוצבת ביישוב נצרים במרכז רצועת עזה, זה שנחשב המוקד היוקרתי ביותר לתפקידה, זה שבו בסופו של דבר, פגשה את מותה.

בשבוע האחרון לחייה, ביקר בגזרה אלוף פיקוד דרום דאז דן הראל, ושרית לבדה, הדריכה אותו וסקרה בפניו את המתרחש בשטח. הראל סיפר לתקשורת מיד לאחר הפיגוע: "שרית הייתה חיילת-לוחמת לתפארת מדינת ישראל. היא הייתה באירועים רבים והצילה חיים רבים מאוד של אזרחים וחיילים". 

עם מותה נדם הצחוק בבית(צילום: אביגיל עוזי)

הרצון להנציח את שרית תמיד בער במשפחת שניאור, והוריה מצאו מגוון דרכים יצירתיות כדי שדמותה תמשיך ותהדהד. הם תרמו לבית הכנסת השכונתי היכל לזכרה, וסבתה של שרית הציבה במקום ספר תורה לזכר נכדתה. בנוסף, המשפחה יזמה מרוץ בן יומיים בשם "השיבה הביתה", היוצא מנצרים ומסתיים בשוהם ובסופו מחלקים מלגות לזכרה - ביטוי לאהבה של שרית לספורט. "אם הייתה בחיים, שרית הייתה בין הראשונות שהיו לוקחות חלק בפרויקט כזה. "אם יש משהו שמבטא אותה זו נחישות והרבה אומץ ללכת בדרך שלה ולהאמין בה", מוסיפה זהבה.

תכונות האופי הבלתי מתפשרות הללו של שרית אולי יוכלו להסביר את הבחירה של הוריה בחומר חזק ועוצמתי כמו אבן כדי להנציח אותה בפרויקט "יצירת חיי". וכאן נכנס לתמונה הפסל דגן שקלובסקי. "האבן היא נצחית ביחס לבני אדם. היא יכולה להתפורר במשך מיליוני שנים, בעוד שהאדם מחזיק רק 100. אבל בשביל אבן, 100 שנים הן פסיק בזמן", הוא אומר.

המשימה שהוטלה על שקלובסקי לא הייתה קלה: לחצוב באבן, כך שבתוך החומר הקשה ייחקק משהו מתוך שרית. חיים שלמים, פועמים וצבעוניים, חיוך גדול, ולב - בעיקר לב - שיטביעו את חותמם בתוך היצירה.

"האבן היא נצחית ביחס לבני אדם. בשבילה 100 שנים הן פסיק בזמן"(צילום: אביגיל עוזי)

נקודת המוצא לאורך כל יצירת הפסל בהשראת שרית הייתה הלב. שכן לשרית היה הרגל - אפילו ביומן המבצעים, כשנהגה לכתוב הנחיות לפקודות שלה, הייתה מקפידה לעטר אותן עם לבבות ואיחולי בוקר טוב. אותו לב קטן מצויר ליווה אותה תמיד, מעין סימן היכר שמבטא חלק גדול ממנה.

"כשיצאתי מהמפגש עם ההורים של שרית והלכתי הביתה לא לקחתי שום החלטה, לא היה לי מושג מה אני הולך לעשות. נתתי להשראה לצוף", מספר שקלובסקי. "זה תהליך שאין לי יכולת להגדיר איך הוא עובד, כשהרעיון נופל לראש מתת-המודע. מאתגר לנסות להעביר דרך סלע תכונות של אדם שאני לא מכיר וכמעט לא הספיק לטעום את החיים. אבל מתברר ששרית עשתה די הרבה בזמן הקצר שהייתה בסביבה, מיוחדת במינה".

פרח. זה היה אלמנט נוסף שהנחה את שקלובסקי בעבודתו, "את החיים לקחו לה מלחמות קדושות", שר כה מדויק יהודה פוליקר בשירו "פרח" - הפסקול שליווה את המשפחה לאחר מותה של שרית, שהתנגן ברקע, ובני המשפחה העידו כי חשו אליו חיבור עמוק. על כן, השילוב שבין אותו פרח – חמציץ, מדייק שקלובסקי - לבין הלב האופייני לשרית, חרוט לעומקו של הפסל לזכרה. פרח שעלי כותרתו הם לבבות.

קשה להאמין שתוצאה כזו, שיש בה רכות ואנושיות, יכולה להתקבל משילוב של קידוח, ניסור, פטיש ואיזמל. והינה, לא רק שהתקבלה, אלא גם החיוך של שרית קורץ מתוכה אל המתבונן, כשמבט כולל על היצירה נדמה כחיוך. הפסל עשוי מאבן דולומיט עצמון, ובבסיסו בזלת – "להכניס קצת טבע פראי הביתה, שלא על פי התוכנית, לא אסתטי מדי", מסביר דגן על היצירה. ובצד הפסל, טבועה בקטן אך נוכחת, החתימה המקורית של שרית – אותה העתיק שקלובסקי לסלע כמו שהיא.