הסיפור שלהם: אלה מדליקי המשואות ביום השואה
מרים קברה נרצחים עד שניצלה על-ידי הצבא האדום, שמואל שרד את צעדת המוות ושירת בתפקיד בכיר במשטרה, תאה עלתה לישראל אחרי שנים של סירוב עלייה, ראול שירת בתותחנים , יששכר הקים את ישיבת בני עקיבא בב"ש ואבא שרד את הזוועות והשתתף במבצע משה. אלה מדליקי המשואות ביום השואה
מרים לפיד
לפיד נולדה ב-1933 בעיר דבנטר בהולנד, בת זקונים למשפחתה. לאחר כיבוש הולנד, נאלצה מרים לענוד טלאי צהוב וסולקה מבית הספר. באותה עת החרימו הגרמנים בתי יהודים, אך עם בואם לבית משפחתה של מרים, נבהלו מהודעה שהייתה תלויה על הדלת והודיעה שהיא חולה ונמנעו מלהיכנס לבית.
באפריל 1943 נלקחה המשפחה לאזור ריכוז היהודים באמסטרדם, וביוני גורשו בניה למחנה וסטרבורק. רק האח הבכור, שהיה במחתרת ההולנדית, ניצל מהגירוש. האב, הרמן, קיבל תפקיד משרדי בווסטרבורק, כך הצליח להשיג למשפחה אישור הגירה מזויף לארץ ישראל, וכך הוכללה המשפחה ברשימת אסירים שהיו עתידים להיות מוחלפים בחילופי שבויים. בינואר 1944 נשלחה המשפחה לברגן-בלזן ונכלאה בתת-מחנה שיושביו היו אמורים להיות מוחלפים בחילופי השבויים. בפברואר 1945 נספה האב הרמן.
ב-9 באפריל הוצעדו האסירים לתחנת הרכבת. האם בתיה הייתה חולה בטיפוס ולא יכלה ללכת. אחיה ואחותה של מרים נשאו אותה על גבם. מרים ומשפחתה הועלו על "הרכבת האבודה". במשך שבועיים הם נסעו ועצרו לסירוגין, ובמהלך העצירות קברו את מתיהם. ב-23 באפריל שוחררו נוסעי הרכבת בידי הצבא האדום בפאתי הכפר טרביץ במזרח גרמניה.
כמה חודשים לאחר מכן שבו מרים ובני משפחתה להולנד, ומרים הצטרפה לתנועת הנוער הבונים. היא הדריכה בתנועה, הייתה מזכירת התנועה בהולנד וב-1950 נשלחה לשנת לימודי הדרכה בירושלים. בשנה הזאת היא למדה עברית והכירה את הארץ, ועם שובה להולנד הצטרפה לחוות הכשרה באזור אמסטרדם.
ב-1953 עלתה מרים לישראל. כאן פגשה את אקי לפיד והצטרפה עמו לגרעין תנועת הבונים מדרום אפריקה שנקלט בקיבוץ צרעה. משנת 1960 היא מנהלת את לשכת המזכירות בקיבוץ – תפקיד שהיא ממלאת גם היום במשרה חלקית.
למרים ולאקי נולדו שישה ילדים, ולהם 14 נכדים ונכדות. בנם הבכור נולד עם פיגור קשה, ונפטר בהיותו בן שבע. בנם רן היה טייס מסוקים בחיל האוויר וקברניט באל על, ונהרג ב-2009 בהתרסקות מסוק. כשרן התבקש להטיס את קנצלר גרמניה בביקורו בארץ, הוא התנה זאת באישורה של מרים. מרים אישרה ואמרה: "אין דבר גדול יותר עבורי מאשר שבני, טייס בחיל האוויר הישראלי, יטיס את קנצלר גרמניה. זה הניצחון שלי".
שמואל בוגלר
שמואל בוגלר נולד ב-1929 בכפר בודרוגקרסטור בהונגריה, הצעיר מבין עשרת ילדיהם של מרדכי ורייזל בוגל. האב מרדכי היה סוחר, ושמואל סייע בפרנסת המשפחה. ב-1941 נאסר האב בגלל עלילה אנטישמית והיה כלוא במשך שנה וחצי. שלושה מאחיו של שמואל גויסו לפלוגות העבודה, אחד מהם נרצח כעבור זמן בבוכנוולד, ושני האחרים שרדו בשבי הצבא האדום.
במרץ 1944 פלש צבא גרמניה להונגריה, ומיד לאחר הפסח גורשו יהודי הכפר לגטו בעיר שטורליהויהי. מהגטו שולחו שמואל ובני משפחתו לאושוויץ. בעוד הוריו של שמואל ושלושת ילדיה של דודתו שולחו בסלקציה לתאי הגזים, שמואל ואחיו חיים עברו את הסלקציה ונשלחו למחנה עבודה ליד ברסלאו. רוב היהודים ההונגרים במקום לא ידעו יידיש, ושמואל ואחיו, דוברי היידיש, הפכו מתורגמנים וניהלו את התקשורת בין הקבוצות.
ב-31 בינואר 1945 נמנו שמואל ואחיו עם רבבות היהודים שהצעידו הגרמנים בצעדות מוות מערבה. השניים הגיעו למחנה בוכנוולד ושם שוחררו כעבור זמן בידי הצבא האמריקני. לאחר חודשיים שבו השניים אל כפרם, וגילו כי אחד מאחיהם ואחת מאחיותיהם שרדו אף הם. אח ואחות אחרים היגרו מאירופה עוד לפני המלחמה.
שמואל הצטרף לבני עקיבא ועבר בסיוע ארגון "הבריחה" לווינה, הוא המשיך למחנה עקורים בגרמניה ומשם לאיטליה. במאי 1947 עלה שמואל על אוניית המעפילים "מורדי הגטאות" שנתפסה בידי הבריטים ואנשיה נעצרו והובלו לקפריסין. את ארבעת החודשים הבאים עשה שמואל במחנות מעצר של הבריטים בקפריסין ורק באוקטובר 1947 הגיע לארץ ישראל.
הוא התגייס למחלקה הדתית של הפלמ"ח ובדצמבר 1947 הצטרף לשיירת אספקה שעלתה מתל אביב לירושלים. הוא לחם על הגנת גוש עציון ועם נפילת הגוש במאי 1948 נפל בשבי הלגיון הירדני. במחנה השבויים הצטרף לכוחות השיטור במקום והיה סגן המפקד. שמואל היה ממונה על חלוקת האוכל והמים וכן על המסדרים במחנה. הוא למד היסטוריה, גיאוגרפיה ומתמטיקה והתאמן בכדורעף.
באפריל 1949, לאחר כמעט שנה בשבי, שוחרר והתגייס למשטרת ישראל. הוא עבר קורס קצינים, ובמהלך השנים הבאות הקים את הלשכה המשפטית בבאר שבע ומילא תפקידים בכירים, בהם סגן מפקד המחוז הדרומי של המשטרה.
לאחר פרישתו לגמלאות מונה שמואל למזכ"ל המועצה הלאומית למניעת תאונות והיה ממייסדי המכון הארצי לנהיגה מונעת. בנוסף, הוא מתנדב במחלקה לחסידי אומות העולם ביד ושם כמתרגם עדויות מהונגרית לעברית. שמואל הוא איש עדוּת, ומספר את סיפור חייו כמעט מדי יום ביומו לקהלים מגוונים. לשמואל ולאשתו שושנה בן, בת, חמש נכדות ושלושה נינים.
ד"ר תאה פרידמן
ד"ר תאה פרידמן נולדה ב-1924 בעיר צ'רנוביץ ברומניה, בת יחידה להוריה, יטי ויוסף קוואלנברג. ביוני 1941 הפציצו הגרמנים את העיר ותאה נשלחה לקרובי משפחה בכפר סמוך. לא עבר זמן רב עד שחיילים גרמנים ורומנים הגיעו לאזור והחלו להתעלל ביהודים. תאה ודודתה ברחו לחורשה סמוכה, ולאחר שהחיילים עזבו, שבה תאה אל הוריה בצ'רנוביץ. בנובמבר 1941 הועלו בני המשפחה עם עוד יהודים על קרונות בהמות, בצפיפות וללא מים ואוכל, והוסעו במשך יומיים עד אטאקי. בני המשפחה חצו את נהר הדנייסטר וגורשו לגטו מוגילב פודולסקי. אביה של תאה נלקח לעבודות כפייה, ואילו תאה עבדה בעבודות פקידות תמורת 150 גרם לחם ליום.
בדצמבר 1942 ברחה תאה מהגטו. היא חצתה ברגל את הדנייסטר הקפוא ושבה לצ'רנוביץ. היא ניסתה למצוא מחסה בבתי קרובים ומכרים, אך איש לא נתן לה מקלט. לבסוף התחבאה בביתם של פרופסור קלמן גרוניך ורעייתו, אך נתפסה בסריקת פתע. ניסיונה להתאבד בבליעת כדורים הסתיים בכישלון, לאחר ששוביה לקחו אותה למרפאה, שם נעשתה לה שטיפת קיבה. תאה שהתה במאסר, וביולי נידונה לגירוש לטרנסניסטריה, אך היא שוחררה בזכות שוחד ששילמה הקהילה היהודית.
ב-1958, לאחר שמונה שנים בהן היו מסורבי עלייה, עלו תאה, יוסף ובנם לישראל. זמן מה עבדה כרופאת עיניים בקופת חולים בקריות, ובמקביל למדה עברית באולפן. לאחר מכן עברה המשפחה לרמת גן, תאה עבדה כרופאת עיניים בקופת חולים ובבתי החולים תל השומר ובילינסון, וכעבור זמן מונתה למנהלת מחלקת עיניים בקופת חולים. לאחר צאתה לפנסיה המשיכה לייעץ בתחום רפואת העיניים. היא יקירת החוג לרפואת עיניים באוניברסיטת תל אביב. יוסף נמנה עם מניחי היסודות לרפואת המשפחה בישראל ולימד בחוג לרפואה באוניברסיטת תל אביב. לתאה ויוסף ז"ל בן, אף הוא רופא במקצועו, וחמישה נכדים.
ראול טייטלבאום
ישראל-ראול טייטלבאום נולד ב-1931 בעיר פריזרן בקוסובו, בן יחיד לד"ר יוסף ולפאולה טייטלבאום. באפריל 1941 פלשו הגרמנים ליוגוסלביה. האב גויס כקצין רפואה, ועם כניעת יוגוסלביה חזר לביתו. בחורף 1942-1941 נעצר האב בידי שלטונות הכיבוש האיטלקיים. הוא הועבר למחנה מעצר באלבניה ושם הופקד על מרפאת המחנה. דירתה של משפחת טייטלבאום הוחרמה בידי הצבא האיטלקי, וראול ואמו הושלכו לרחוב. ידידי המשפחה פתחו את ביתם בפניהם, וראול הצטרף למחתרת היוגוסלבית.
בקיץ 1943 עברו ראול ואמו לאלבניה כדי לבקר את האב הכלוא. עם כניעת איטליה בספטמבר 1943 שחררו פרטיזנים אלבנים את המחנה שהאב היה עצור בו, והמשפחה הצטרפה לשורות הפרטיזנים. האב טיפל בפרטיזנים פצועים ובכפריים חולים. לאחר ימים ספורים החלה מתקפה של הגרמנים, והפרטיזנים נאלצו לסגת להרים. המשפחה הסתתרה אצל כפריים, ולבסוף נאלצה לשוב לפריזרן. ראול בן ה-12 שב לפעול בשורות המחתרת בעיר, הפיץ כרוזים והשתתף במעשי חבלה נגד הצבא הגרמני.
ב-1949 עלו ראול ואמו לישראל. הוא התגייס לצה"ל ושירת כקצין בחיל התותחנים. את שירותו הצבאי סיים כסמג"ד בדרגת רב-סרן. לאחר השירות הצבאי נעשה ראול עיתונאי, ופרסם מאות מאמרים ותחקירים על השואה וניצוליה, וכן על החברה והכלכלה בישראל. הוא היה שופט בבית הדין להגבלים עסקיים, ויו"ר ועדת האתיקה של אגודת העיתונאים. ראול נמנה עם פעילי "מרכז הארגונים של ניצולי השואה", ארגון הגג של ארגוני ניצולי השואה בישראל, מאז הקמתו ב-1987. הוא מרצה וחוקר, ונמנה עם יוזמי הפרויקט "תרומת ניצולי השואה להקמתה של ישראל והתפתחותה", שבמסגרתו השתתף בהפקת סדרת הסרטים "עופות החול", המתמקדת בניצולי שואה שתרמו להקמת מדינת ישראל וביסוסה.
ראול טייטלבאום נמנה עם מנסחי "מנשר הניצולים" – קריאת ניצולי השואה לחינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות. מחקריו וספריו שימשו את ועדת החקירה הממלכתית בנושא הסיוע לניצולי השואה – ועדה שהמליצה על שינוי היחס של מדינת ישראל לנזקקים מקרב ניצולי השואה וחוללה שינוי בחייהם של נזקקים רבים מקרב הניצולים .לראול ולאשתו עליזה ז"ל שתי בנות וארבעה נכדים.
יששכר דב גולדשטיין
יששכר דב גולדשטיין נולד ב-1929 בעיר ברטיסלבה בסלובקיה, שלישי מבין חמישה אחים ואחיות. אביו משה-שרגא היה רב הקהילה. עוד לפני הכיבוש הגרמני, בקיץ 1944, נרדפה המשפחה בידי השלטון הסלובקי האנטישמי, ולאחר הכיבוש ניצלו בניה. דב היה פעיל זוטר ב"קבוצת העבודה" של גיזי פליישמן, מיכאל דב וייסמנדל ושותפיהם, וכך נחשף למידע על גורל היהודים בפולין. הוא וחבריו בנו קיר בבוידם של בית המשפחה והכינו שם מחבוא.
בסתיו 1944 ילדה האם תינוק – אליעזר. באקציות שביצעו הגרמנים בתקופה הזאת נתפסו האם, חיה פייגא, התינוק אליעזר ואחותו של דב, בונה בת ה-12. הם גורשו לאושוויץ ונרצחו שם. דב ואביו הסתתרו במחבוא שהכין דב, אך הגרמנים גילו אותם. הם נלקחו למחנה הריכוז סרד, ואחרי שבוע גורשו לאושוויץ. עם בואם למחנה נרצח האב בתאי הגזים, ואילו דב הועבר למפעל במחנה-משנה של בוכנוולד.
כשהחזית האמריקנית התקרבה, הוצעדו דב וחבריו בצעדת מוות והגיעו לבוכנוולד. יומיים לאחר בואם שוחרר המחנה בידי הצבא האמריקאי. דב לקה בטיפוס הבהרות, ואושפז בבית חולים אמריקאי שנפתח במחנה. לאחר שהחלים הוא שב לברטיסלבה, ועם שובו גילה כי כל תכולת ביתו נשדדה, למעט ספרי הקודש.
דב הצטרף לתנועת הבריחה וההעפלה וכך הגיע לאיטליה עם קבוצה של בני עקיבא. באוגוסט 1946 עלה על אוניית המעפילים "ארבע חרויות", שנתפסה עד מהרה בידי הבריטים. דב היה כלוא שבעה חודשים במחנה מעצר בקפריסין, ועם בואו לארץ ישראל נכלא במשך חודש במחנה המעצר בעתלית. לאחר מכן הצטרף לישיבת בני עקיבא בכפר הרוא"ה ועלה להתיישב בביריה במסגרת גרעין ו' של בני עקיבא. הוא לחם במלחמת העצמאות והיה מראשוני קיבוץ עין צורים.
דב הקים את ישיבת בני עקיבא בבאר שבע, ושנים רבות היה מורה לתלמוד ותנ"ך ומדריך טיולי תלמידים ותיירים ברחבי הארץ. בשנות התשעים היה רב הקהילה ושוחט בעיר קושיצה בסלובקיה. דב הוא איש עדוּת, המספר על קורותיו בתקופת השואה לבני נוער, ומלווה משלחות תלמידים לפולין. לדב ולאשתו שולמית שלושה ילדים, שבעה נכדים וארבעה נינים.
אבא נאור
אבא נאור נולד ב-1928 בעיר קובנה בליטא למשפחה מסורתית בת חמש נפשות. באוגוסט 1941, חודשיים לאחר הפלישה הגרמנית, הוקם גטו קובנה והמשפחה נכלאה בו. אבא נהג להתגנב אל העיר בחיפוש אחר מזון, אחיו הבכור, חיים נתפס בעת שחיפש מזון ונרצח בפורט השביעי, אתר בפאתי העיר שבו נרצחו יהודי קובנה.
אבא ויתר בני משפחתו שרדו כמה אקציות. כשהיו הוריו בעבודה נהג לתרגל את הסתרת אחיו הקטן בן השש בתנור לבנים. כך הציל אותו במהלך אקציית הילדים שנערכה במרס 1944, אך ביולי הועברו בני המשפחה למחנה שטוטהוף, ושם הופרדו אלה מאלה. האב צבי-הירש נלקח למחנה-משנה של דכאו, לעבודת כפייה, ואילו האח הקטן, ברל'ה והאם חנה נשלחו לאושוויץ. "ברגע שראיתי את אמי ואחי הולכים לכיוון הרכבת, הבנתי שזהו, אפשר להגיד 'שלום' לתמיד", אמר אבא.
ב-24 באפריל הוצאו האסירים לצעדת מוות. אבא צעד ללא אוכל ומים, בגשם ובשלג, ניזון מעשבים שתלש בדרך. ב-2 במאי, כשהתעוררו הצועדים ביער, לא היו שומריהם הגרמנים במקום. זמן קצר אחר כך ראו חיילים אמריקאים ממוצא יפני שהודיעו להם שהם משוחררים.
אבא הגיע למחנה עקורים ליד מינכן. לאחר כמה חודשים איתר אותו אביו והשניים עברו לפולין. בלודז' הצטרף אבא לגרעין של קיבוץ לוחמי הגטאות, וב-1946 עלה בגפו על אוניית מעפילים. האונייה נתפסה בידי הבריטים, והוא נכלא במחנות מעצר של הבריטים בקפריסין, שם הכשיר עצורים אחרים בהגנה עצמית ולימד אותם עברית וידיעת הארץ.
ב-1947 הגיע אבא ארצה. הוא לחם במלחמת העצמאות ולאחר מכן עבד בשב"כ, במכון ויצמן ובמוסד. בשנים 1985-1984 השתתף ב"מבצע משה", בו הועברו כ-5,000 מיהודי אתיופיה ממחנות פליטים בסודן לישראל באמצעות ספינות חיל הים ומטוסים ישראליים.
אבא ניהל בית אבות יהודי בהנובר, והוא מרצה בבתי ספר בגרמניה על קורותיו בשואה ומשתתף בטקסים שנערכים באזור בווריה וקשורים בדכאו ובשואה. הוא יו"ר העמותה של משוחררי מחנות החוץ של דכאו וסגן נשיא העמותה העולמית של אסירי דכאו לשעבר. לאבא ולאשתו לאה ז"ל בן, בת, חמישה נכדים ושמונה נינים.
לפנייה לכתב/ת 
