קבוצה מול בודדים
אוחנה נכנס להרכב, חוטף למיכה ומסדר לממן שער. רודריגס נכנס להרכב והוא השחקן החלש ביותר במגרש. זה ההבדל הגדול בין באר שבע למכבי ת"א: האחת, בראשות בכר, "קבוצה", שאפשר להחליף בה חלקים בחופשיות. השנייה, בהובלת קרויף, היא אוסף שחקנים שעדיין מחפשים עצמם והפסידו בשלושת משחקי הפלייאוף. אורי קופר ראה את האלופה בדרך לתואר שלישי רצוף
גם מכבי ת"א וגם באר שבע לא בעונה גדולה, וגם המשחק של האלופה בנתניה, כמו בניצחון על בית"ר ירושלים בשבוע שעבר, לא היה מלהיב במיוחד, אבל זו הסיבה להתבלטות המוכנות של השתיים. גם אם באר שבע לא הגיעה במצב של אוטומט, היא הרבה יותר קרובה לכך מכל קבוצה אחרת (גם לעשות הגנה זה מוכנות), בעוד במכבי, שם גם עכשיו שחקנים רבים שואלים עצמם על איזה כפתור צריך ללחוץ עכשיו ומתי.
אפשר להכניס את הדברים האלה במשפט בסגנון "ההבדל בין המאמנים", אבל הנושא שווה הרחבה. תסתכלו על שחקני באר שבע. חצי מהם לא היו בתכניות הרכב בתחילת העונה ואחרים לא בתכניות כלל, אבל יש מעטפת מקצועית, אותה מוביל ברק בכר. הוא יכול לשתול את לואי טהא וחאתם עבד אלחמיד, והם אמנם לא יהיו ויטור-צדק, אבל העבודה תיעשה. השחקן הטוב ביותר, טוני וואקמה, פצוע, אז מוציאים את מיכאל אוחנה מהקבר או נותנים במה לניב זריהן, והם עושים
את המהלכים שיכריעו את המשחקים החשובים. שחקנים יוצאים ונכנסים ויודעים את מקומם. זו לא קבוצה מדהימה, לא כמו בשנתיים הקודמות, אבל "קבוצה".
במכבי מדובר באוסף שחקנים, שיכולים להתחבר לרגעים נפלאים, אבל התבנית, שג'ורדי קרויף אחראי עליה, לא קיימת. לכן היא במרחק 11 נקודות מהמקום הראשון. בבאר שבע, כמו במשחקי מחשב או מכשירי חשמל איכותיים, יש plug-and-play - תחבר ותתחיל לשחק, בלי סיבוכים. המצב במכבי שונה, מאוד. ואז, למרות שבהרכב יש רק שני שחקנים שיודעים לכבוש, קרויף מוציא את השלישי, ריקן, ומעלה במקומו את חוסה רודריגס, שבקושי הצליח לדייק בשתי מסירות. זה ההבדל: אוחנה נכנס, חוטף לדור מיכה ומסדר לחנן ממן שער. רודריגס נכנס והוא השחקן החלש ביותר במגרש.
גם החילופים כרגיל. למה עומר אצילי על ספסל אם ברק יצחקי, כרגיל, הוא זה שעולה לנסות להציל את המולדת? וכך, באר שבע פותחת את החלק החשוב של העונה עם שלושה ניצחונות
פלייאוף ואילו מכבי, מדהים לכתוב זאת, עם שלושה הפסדים. בשביל להגיע למאני-טיים, לרגעים בהם סופרים את הכסף, מוכן, צריך לעבוד נכון.
לעבוד נכון זה לדעת שמכבי היא אחת מהקבוצות עם האחוז הנמוך ביותר בליגה במאבקי גובה, כך שאין טעם להגביה מול באר-שבע (וראינו את גולסה ופרץ לא מנצלים מצבי נגיחה טובים). זה ללמוד לשחק סוף סוף מול עשרה שחקנים. זה לדעת שאם טל בן חיים עולה בהרכב אז כדאי להוריד דווקא את ז'אן-סילבן באבין, שהשאיר את ממן פנוי לגמרי.
באבין לא היה שם, בשער, בזכות תנועה נפלאה של בן שהר שמשך אותו. לחלוץ היה משחק לא פשוט, בטח במחצית השנייה, אבל חובה להחמיא לשהר על התנועה הזו, שהייתה יותר איכותית מהבעיטה שהכניעה את ראייקוביץ'. צריך להחמיא גם לטהא ולגיא חיימוב, שני שחקנים שלא מקבלים מספיק קרדיט על אליפות שלישית בדרך.
תהיה אליפות שלישית. באר שבע לא תאבד את היתרון המשמעותי שצברה. היא לא תאבד אותו כי יש לה את המעטפת, את המאמן, שבכל סגל שעומד לרשותו מצליח להעמיד קבוצה. שוב – אולי לא תמיד איכותית כמו בעבר, אבל "קבוצה". וזה מה שייתן לבאר-שבע עוד צלחת.
לפנייה לכתב/ת 
