איבדתי אב ואח, ואגיע לטקס היהודי-פלסטיני
אירוע יום הזיכרון שבו משפחות שכולות משני הצדדים קוראות להפסיק את שפיכות הדמים הוא ערב עצוב אבל אופטימי. בלתי נתפס שאביגדור ליברמן מתעקש לחבל בו
מתוך טקס הזיכרון הישראלי-פלסטיני ב-2015(צילום: חי אשכנזי)
שר הביטחון אביגדור ליברמן החליט לאסור על 110 פלסטינים להשתתף איתי – ועם אלפים אחרים - בטקס יום הזיכרון המשותף ליהודים ולערבים. הוא נימק את דבריו בכך שהטקס הוא "מיצג של טעם רע ופגיעה במשפחות השכולות היקרות לכולנו". שמחתי לגלות שאני יקרה ללבו של ליברמן, אולם דבריו הרגיזו ופגעו בי מאוד, דווקא בשנה מיוחדת ומוזרה זו, שבה תהיה המדינה בת 70 ואני בת 50.
במשך 50 שנה, שהן שנות חיי, אני יתומה מאב שאותו לא הכרתי, סא"ל מיכאל פייקס ז"ל, שנהרג בקרב על ירושלים במלחמת ששת הימים, עוד לפני שנולדתי. אחר כך, במלחמת יום הכיפורים, נהרג אחי הבכור והאהוב יונתן פייקס ז"ל, בקרבות הבלימה ברמת הגולן.
אמי ארנונה גידלה אותי כל השנים בלי מרירות, עם הרבה שמחה, וגם עצב. לפני כעשרה חודשים היא נפטרה, בשיבה טובה – לא יאמן – והיא בגיל 85. אימא שלי חשבה שאבל הוא דבר פרטי ואין לסחור בו או להפוך אותו לקרדום פוליטי. גם אני מזדהה עם העמדה הזו, ובכל זאת חשוב לי להשמיע את קולי, ומכיוון שהיא כבר לא כאן יותר קל לי לעשות זאת.
חשוב לי מאד להשתתף בטקס היהודי-ערבי, שבו גם פלסטינים וגם יהודים קוראים להפסיק את העימות האלים בין שני העמים. הייתי שם בעבר ושמעתי חוויות דומות מאחרים שיצאו מהכינוס בגני התערוכה בתחושה של התרוממות נפש. למי שעוד לא היה, אני ממליצה לבוא. אחרי קומץ מפגינים בכניסה, שיקללו אותנו ואת אהובנו שנהרגו, יהיו בטקסים דוברים ודוברות פלסטינים ויהודים. בעבר כל אחד מהם שיתף בחוויות חייו ובאבל שלו, הייתה שירה, ובסוף תמיד הופיעה המקהלה היהודית-ערבית מיפו. ערב עצוב אך אופטימי, עם דוברים וקהל, בלי מפגני כבוד ועוצמה.
לא נתפס בעיני איך אירוע הומאני שקורא להנחת נשק ואי אלימות יכול להיות מושתק בכזו גסות. מה כל כך מטריד את שר הביטחון וראשי המדינה שהם מסרבים להתיר לפלסטינים לבוא ולהשתתף בו? האם כל כך מאיים לחפש ולרדוף שלום? האם כל כך מסוכן ומרעיל לשמוע שאולי יש דרך אחרת?
שר הביטחון אביגדור ליברמן(צילום: אבי מועלם)
כן, הייתי רוצה להאמין ששר הביטחון יכול בערב יום הזיכרון לדלג בין כמה טקסים. להשתתף באירוע הממלכתי ברחבת הכותל, ואחר כך לבוא גם לגני התערוכה ולהקשיב גם לנו, שמאמינים שצריך ואפשר להגיע להידברות ופיוס.
מלחמה איננה גזרת גורל. היא ארוכה ומפרקת ואנחנו מותשים ממנה ומהשלכותיה. מי שחווה חיים מפורקים ומוכי טראומה, ערבי או יהודי, יודע שהמחיר בלתי נסבל. וכשמתחילים לדבר זה עם זה, ולומדים זה על זה מתוך הידברות ושיח אישי ולא דרך מהדורות החדשות, האבל מוצא מעט נחמה.
ואם מדברים על טעם רע. בכל שנה אימא שלי קיבלה ממשרד הביטחון שתי מתנות ושני מכתבים של הוקרה והשתתפות בצער. תמיד זה מגיע בתוך מעטפות מהודרות של משרד הביטחון, ותמיד מתנות שלא יכולנו לסבול, שמצאו את מקומן בפח האשפה. קחו לדוגמה את השי של השנה הנוכחית: חנוכייה מגושמת על בסיס הספרות 70, שאין בה לא טעם ולא הדר.
לא עזרו המכתבים והתחנונים של אימא שלי, שבמשך שנים ביקשה ממשרד הביטחון לחסוך מאיתנו את עוגמת הנפש ולהפסיק לשלוח את השי פעמיים רק בגלל שאנחנו שכולים פעמיים.
לפנייה לכתב/ת 
תמר פייקס
מומלצים
