הקומיקס על החלל היחיד שאסור לפרסם את תמונתו

מתוך סיפור הקומיקס

כשסילוויאה מורנו איבדה את בנה, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל, הייתה לה משאלה מעט מוזרה. "להנציח אותו בסיפור קומיקס", היא מפתיעה, ועיניה הכחולות מחייכות. "אנשים חושבים שאנחנו משפחה רצינית, אבל החיים בבית שלנו נראו כמו קומיקס, היינו צוחקים מכל דבר. רציתי שגם הזיכרון של עמנואל יהיה מצחיק, שיישאר ממנו חיוך".

יותר מעשר שנים אחרי שנפל עמנואל בפעולה נועזת בעומק לבנון, בקשת אמו מתגשמת. קולות צחוק ממלאים שוב את הבית שעה שהיא ובעלה, אילן, מעיינים בחוברת הקומיקס לזכר בנם. "זה בדיוק עמנואל", מצביע האב על אחד האיורים המשעשעים בחוברת, "עמנואל שלנו".

המאייר יותם פישביין עם הוריו של עמנואל: "היינו צוחקים בבית מכל דבר. רצינו שגם הזיכרון יהיה מצחיק"(צילום: אלכס קולומויסקי)

ימים ספורים לאחר תום מלחמת לבנון השנייה שוב הוביל עמנואל את לוחמיו בארץ אויב, הפעם באזור בעלבכ שבלבנון, שם פיקד על פעולה חשאית של הסיירת. הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים רגע לפני שעלה למסוק היסעור, שהיה אמור לקחת אותו חזרה לגבול ישראל.

בדומה למבצעים העלומים שהוביל, כך גם תמונתו של עמנואל נותרה חשאית, מוכרת רק למתי מעט. עד היום הוא חלל צה"ל היחיד שתמונתו אסורה לפרסום גם לאחר מותו. למרות המגבלה הזו, הצליח המאייר יותם פישביין להגשים את משאלתה של אמו. בספרון הקומיקס שיצר במסגרת פרויקט "יצירת חיי", לכד פישביין בהצלחה את אופיו החמקמק והמיוחד.

הבריז מלחיצת היד של ראש הממשלה

עמנואל מורנו נולד בפריז להורים חוזרים בתשובה, ובגיל שנה, אחרי מלחמת ששת הימים, עלתה משפחתו ארצה והתיישבה בירושלים. "הבן הרביעי מתוך חמישה, ילד שקט שאף אחד לא שם לב אליו", מספרת סילוויאה, עם צל של מבטא צרפתי שעוד מקשט את דיבורה.

אלא שעמנואל דאג שהוריו יבחינו בו, כבר בגיל צעיר. "יום אחד, כשהיה תינוק, הוא זחל החוצה מהגן, חצה את הכביש והתייצב באולפן ללימוד עברית שבו למדנו", צוחקת סילוויאה. אילן מצטרף ואומר: "הוא היה נווט מלידה".

"איך אני אמור לצייר את עמנואל, אם אסור לי להראות אותו?" (צילום: אלכס קולומויסקי)

בהמשך היה חבר בתנועת בני עקיבא, נער בעל חוש צדק מפותח שאחיו כינו אותו "אחוקי", בגלל שתמיד הקפיד למלא אחר החוקים. "את זמנו הפנוי העביר בטיולים בהרים", אומר אילן. הוא היה מראשוני החניכים במכינה הקדם-צבאית היוקרתית "בני דוד" בעלי, חלם לשרת בחטיבת "גולני" אך לבסוף שוכנע להגיע לסיירת מטכ"ל המובחרת. "אם היית חולף על פניו ברחוב, לא היית יכול לדמיין שהוא לוחם בכזו יחידה", אומר אביו. "הוא היה נראה אדם רגיל, פשוט".

את מרבית הדברים עשה עמנואל בשקט, מתחת לפני השטח. כך למשל לפני הגיוס, אז תכנן לנסוע עם חבריו לטיול בחו"ל, אבל לא רצה לבקש כסף מההורים. "יום אחד התעוררתי באמצע הלילה והלכתי לבדוק את הילדים", מספר אילן. "גיליתי שעמנואל איננו. התחלנו להרים טלפונים לחברים שלו וגילינו שכבר כמה שבועות הוא עובד בתחנת דלק במזרח ירושלים בלילות, כדי לחסוך כסף".

אולי בגלל הסגנון המוצנע הזה, החשאי, מצא בית בסיירת מטכ"ל, יחידה שבה השקט הוא הכרח. למשפחתו לא סיפר מה הוא עושה בצבא ואמו הייתה משוכנעת שהוא משרת בקריה בתל אביב.

עמנואל מזנק מתוך האיורים בכל צניעותו(צילום: אלכס קולומויסקי)

ובכל זאת, סיפור אחד משירותו הצבאי כן הסתנן החוצה: כשעמנואל חזר מהמבצע לחטיפת דיראני, המתין לו ולשאר לוחמי הסיירת ראש הממשלה דאז, יצחק רבין, שביקש ללחוץ את ידיהם ולהודות להם על פעולה מזהירה ומוצלחת. רק עמנואל לא התייצב למפגש. "שאלו איפה הוא וגילו שהוא הלך להשלים מניין בבית הכנסת", מספר אילן. "מה שעניין אותו זה לעשות את המשימה, לא ללחוץ ידיים".

במשך כל המפגש עם הוריו של עמנואל שתק המאייר פישביין והאזין בשקט לסיפורים של סילוויאה ואילן. בסיום שאל רק שאלה אחת: "איך אני אמור לצייר את עמנואל, אם אסור לי להראות אותו?" ההורים התנדבו לשרטט את דמותו של עמנואל כך: העיניים מחפשות לעזור, הפה מעורר צחוק, הידיים עושות טוב עבור אחרים והרגליים צועדות תמיד קדימה. ולמרות זאת, כשחיבר פישביין את כל החלקים הללו יחד, מה שנותר הייתה רק צללית.

הצללית הזו מופיעה גם על כריכת חוברת הקומיקס שיצר פישביין, מתחת לכותרת "לחפש את עמנואל". מתוך דמותו הגדולה, המיתית, של עמנואל, בחר פישביין להתמקד בסיפורים הקטנים, אלו שמאפיינים אותו יותר מכול. באופן מפתיע, כולם קשורים בכך שהייתה לו נטייה להיעלם. כך הצליח המאייר גם להפיח חיים בעמנואל, וגם להותיר אותו תמיד מחוץ לטווח הראייה.

למרות חסרונו ולמרות פניו האסורות בפרסום, עמנואל מזנק מתוך האיורים בכל צניעותו. הנווט מלידה שחצה את הכביש בזחילה אל הוריו, הנער שעבד בלילות כי העדיף שלא לבקש כסף מהוריו, הלוחם שבחר ללכת לבית הכנסת וויתר על לחיצת יד מראש הממשלה.

להורדת הקומיקס המלא - לחצו כאן