עונת הזיכרון הישראלית
מה הופך אירוע נורא לטראומטי ואיך בכל זאת מתגברים על זיכרונות קשים שצרובים כל כך עמוק? הימים שבין יום השואה דרך יום הזיכרון ויום העצמאות מאפשרים הצצה לתשובה אפשרית
זוהי עונת הזיכרון. הימים שבין יום השואה ליום העצמאות הם ימים שבהם כולנו זוכרים. זוכרים יחד כעם וכמדינה אירועים ואנשים שחלק מאיתנו לעולם לא יוכלו לשכוח. במילים פשוטות: אנחנו זוכרים שואה, זוכרים תקומה וזוכרים את המחיר של שתיהן.
ההיסטוריה של העם היהודי במאה ה-20 היא רצף מסחרר של הצלחות ענקיות ואסונות ענקיים. זה לא היה כך תמיד. כפי שמיטיב להזכיר לנו ההיסטוריון יובל נוח הררי, גם אם לא נעים לשמוע את זה, תולדות העם היהודי במאות השנים האחרונות היו בסך הכול הערת שוליים זניחה ונידחת בתולדות האנושות.
העם שנתן לעולם כולו את האמונה באל אחד ואת ספר הספרים, הפך בהדרגה להיות מיעוט נרדף ומסתגר, שדיבר בעיקר עם עצמו. השפעתו על התרבויות הגדולות שסביבו הייתה אפסית. פה ושם חיו יהודים, מן הרמב"ם דרך ברוך שפינוזה ועד השר משה מונטיפיורי, שהייתה להם השפעה שחרגה הרחק אל מחוץ לגבולות המגרש הביתי, אבל הם היו מעטים מאוד (במאמר מוסגר: שלושת הענקים האלה היו יהודים ספרדים, ולא במקרה, אבל זה כבר סיפור אחר).
הכול השתנה מן הקצה אל הקצה לקראת סופה של המאה ה-19. היהודים חזרו לקדמת הבמה, ובגדול. זה נדוש אבל נכון: אחד מכל חמישה חתני פרס נובל הוא יהודי, בעוד שרק אחד מכל 500 אנשים שחיים על פני כדור הארץ הוא יהודי. העובדה המדהימה הזאת לא הולכת לשום מקום (במאמר מוסגר: בעצם, כמעט אחד מכל חמישה חתני פרס נובל הוא גבר אשכנזי חילוני, אבל זה כבר סיפור אחר).
בערך באותן שנים התחילו היהודים לחזור לכברת הארץ שהייתה פעם שלהם, עמוק בלב המזרח התיכון. זה התחיל בטפטוף איטי אבל זה לא עבר בשלום, כבר מההתחלה. את הסיבה הבין הרצל עוד בשנת 1897, כשהסביר, בקונגרס הציוני הראשון: "מי שמאמין שהיהודים היו יכולים כאילו להתגנב אל ארץ האבות, משלה את עצמו או משלה את האחרים. בשום מקום אין הופעתם של יהודים חדשים מעוררת כל כך מהר אותות אזעקה כמו במולדת ההיסטורית של העם, דווקא משום שהיא המולדת ההיסטורית".
בערך באותן שנים ומאותן סיבות שטף את אירופה גל עכור ונורא של שנאה. הוא הסתיים במחנות ההשמדה, בפשע הגדול ביותר בתולדות האנושות. תולדות העם היהודי במאה ה-20 הן לא רק הצלחה אדירה אלא גם טראומה מתמשכת. וחלק מן האנשים שחיו את האירועים הגדולים האלה ושילמו את המחיר שלהם עדיין חיים בינינו. כל אחד מהם זוכר בימים ובעיקר בלילות דברים שהיה מעדיף לשכוח.
***
ישראל היא מעצמה עולמית בתחום חקר הטראומה הנפשית והטיפול בה, אף שהיינו מוותרים ברצון על הכבוד הזה. וטראומה נפשית, מבחינה פסיכולוגית ומבחינה מדעית, היא חידה. מה הופך אירוע רע, ואפילו רע מאוד, לאירוע טראומטי? אין אדם שלא יעבור בימי חייו כמה אירועים רעים מאוד. ככה זה. גם מי שיילך לחיות בדנמרק בעושר ובשלווה ויזכה בבריאות טובה ובסביבה נעימה עד גיל 120, עתיד לאבד במהלך חייו קרובי משפחה מדרגה ראשונה. כמעט תמיד אב ואם, לפעמים בן זוג או אחות, וחס וחלילה – בן או בת.
לעומת זאת, מי שסובל מטראומה נפשית מתמשכת, מאותה אבחנה קלינית הידועה בשם "הפרעת דחק בתר-חבלתית" (ובמילים של יומיום, פוסט טראומה או PTSD) הוא אדם רדוף ואומלל. לא סתם קוראים לעמותה של פדויי השבי הישראלים "ערים בלילה". מי שחזר מן השבי הסורי, מי שנאנסה, מי שמספר כחול מקועקע על זרועו, הם לעתים קרובות אנשים שחיים גם עשרות שנים אחר כך בצל זיכרונות נוראים, שאינם נותנים להם מנוח.
אחד הממצאים החשובים של מחלקת בריאות הנפש בצבא האמריקני במלחמת העולם השנייה שחקרה את הנושא, הוא שיש כמות מסוימת ומצטברת של אירועים נוראים שתגרום לכל לוחם, ויהא הבריא והעמיד ביותר, לפתח הפרעה פוסט-טראומטית.
אבל אצלנו בארץ נחשפים אנשים רבים לאירועים קשים חד פעמיים, מפיגועי התאבדות ועד לתקיפה מינית ועד למלחמות ישראל, והם חיים איתם פחות או יותר בשלום. וזה מחזיר אותנו לשאלה, מה הופך אירוע רע לאירוע טראומטי, מה הופך זיכרון רע לזיכרון בלתי אפשרי.
יש על השאלה הזאת יותר מתשובה אחת, וניתן לחלק את התשובות האלה לשניים: לגורמים התלויים בקורבן, ולגורמים התלויים באירוע. בשנים האחרונות חלה התקדמות גדולה בהבנת הגורמים האלה, וגם בטיפול בהם.
זיכרונות רגשיים שאינם ניתנים למחיקה
אבל יש מכנה משותף אחד לכולם. אצל כל הסובלים מהפרעה פוסט-טראומטית נוצרו זיכרונות מסוג מיוחד - זיכרונות רגשיים, שכמעט אינם ניתנים למחיקה, והם צרובים עמוק לא רק בנפש אלא גם במוח.
לא מדובר כאן בזיכרון של עובדות ("קרה לי כך וכך"), אלא בזיכרון של רגש מציף ונורא שהתעורר בזמן האירוע, נחקק באזור מסוים במוח וקשה מאוד להיפטר ממנו. זאת גם הסיבה שבמקרה של טראומה נפשית אמיתית, לא מספיק "לדבר על זה", כלומר, טיפול נפשי רגיל לא יפתור את הבעיה. דרושה עבודה ממוקדת וממושכת על הזיכרון הרגשי, ואת זה ניתן לעשות בכמה דרכים שאף אחת מהן אינה קלה. (במאמר מוסגר: החוקרת המובילה והמוערכת בעולם בתחום זה היא פרופ' עדנה פואה, ישראלית שנולדה בחיפה, ולא במקרה. אבל זה כבר סיפור אחר).
שאלה ששואל כל מי שסובל מטראומה נפשית אמיתית וכל מי שאוהב אותו, היא "זה יעבור, דוקטור? הוא יחזור להיות כמו פעם?" והתשובה הקצרה, נכון להיום ולמרבה הצער, היא "לא". אבל אם נשאל שאלה אחרת: האם האדם הסובל מתסמונת פוסט-טראומטית יוכל לחיות, לעבוד, לאהוב וליהנות מכל מה שיש לחיים להציע? אז התשובה תהיה ברוב גדול של המקרים, "כן".
וזה כמו כל מה שחשוב בחיים הוא משהו ששווה להילחם עליו.
לפנייה לכתב/ת 
