ברכות! הקמנו את דיקטטורת השכול
נמאס לי מהיחס של שר הביטחון, נמאס לי לדמוע משירים בכיכר ונמאס לי מהאספסוף שצורח בפייסבוק. אני הולך לטקס יום הזיכרון הישראלי-פלסטיני
ארכיון(צילום: AFP)
בערב יום הזיכרון אלך עם אשתי וחלק מילדיי לטקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני. את הערב הזה מארגנים זו השנה ה-13 אנשי “פורום המשפחות השכולות”. זה הארגון היחיד בעולם שלא מחפש חברים חדשים. הם רוצים לעשות הכול כדי שלא יהיו חברים פוטנציאליים חדשים. וזה כולל לכאוב בערב הקשה ביותר בישראל יחד עם משפחות שכולות מהצד השני, שילדיהן דאגו להרחיב את מעגל השכול בישראל.
החלטתי ללכת כי נמאס לי לדמוע מעוד שיר בכיכר הגדולה, כשאף מנהיג - משני הצדדים, אגב - לא עושה דבר כדי לעצור את שטף הדמעות. אבל בעיקר אחרי שהבנתי ששר הביטחון החליט לא לתת למשפחות השכולות מהצד השני להגיע לטקס.
מצוין, ברכות! הקמנו את דיקטטורת השכול. עכשיו מותר להסתכל למשפחות השכולות הישראליות בעיניים, לגלגל אותן טוב-טוב ולהגיד בקול שבור (כשהכותל מאחור): אתם שנתתם את היקר מכל, אתם שבמחיר דם ילדיכם אנחנו יושבים כאן בשקט, לא תסתובבו עם מי שאתם רוצים בערב יום הזיכרון. המשטר לא מרוצה מזה. כי זהו יום השיכרון. שיכרון השלטון שיודע איך צריך להתנהג כשעצובים כל כך.
ואני הולך לטקס כי נמאס לי מהאספסוף שצורח ברשתות ומתבכיין על הפגיעה העצומה במשפחות השכולות בעצם קיום ערב כזה. נכון, משפחות שכולות הן אלה שייסדו את האירוע המיוסר והבלתי אפשרי הזה, אז מה? לא חייבים לכבד את כל המשפחות השכולות, רק את אלה שמתנהגות יפה, ולא את אלה שיזמו את הפגישה הכמעט שייקספירית הזו בטרגדיה המזרח-תיכונית בין הרוצחים והנרצחים, ההורגים והנהרגים ולהפך. ספוילר - בסוף הם כולם מתים.
ואני הולך לטקס כי בשבוע המשוגע הזה שבו אנחנו עוברים כמעט בריקודים בין שואה לתקומה, בשבוע שבו אנחנו מזמרים בין אנדרטאות למנגלים, מקפצים בין משואות לבתי הקברות - מתגלה גם הצביעות הגדולה של האפשרות לסלוח לעם אחר, כל עוד הוא משלם כמובן. איך יכול להיות שהצלחנו יחסית מהר, תוך דור וחצי פחות או יותר, לסלוח לגרמנים יימח שמם, אבל לעולם, כך צורח הרחוב ברשת ובכלל, לא נסלח לעם הזה ממול.
הגרמנים, אלה שלקחו תינוקות יהודים חיים והשליכו אותם לתנורים בוערים, הם היום חלק כל כך ברור בחיינו. איך זה קרה? היער השחור הגרמני הוא אטרקציה לכל משפחה יהודית לוחמת, אולמרט היה מאושר מהאאודי השחורה והמשוריינת שלו, ואיך אנחנו מתים על הבירה שלהם.
אבל עם משפחות השכול של הצד השני הפלסטיני לא נשב, לא ניתן להן להיכנס. נכון, הנאצים עצמם כבר מתו תודה לאל, ואנחנו מתהוללים רק עם ילדיהם ונכדיהם. אבל סלחנו גם לדור ההוא, ישבנו איתו, עשינו יופי של עסקים וקיבלנו מהם המון כסף. ואז סלחנו ממש. איך? בגלל הכסף? בגלל הבירה?
למי לא ברור שאפשר גם את הסיפור פה, שלנו, לגמור ולהפסיק למות? כמה ימי זיכרון נפרדים או משותפים צריך עוד בשביל להבין את גודל הטרגדיה? ולמה בצד השני לא קם מנהיג שמבין את זה?
אז אני הולך לטקס המשותף. כי אחרי יובל של ביחד בכיכר עם שירים עצובים של צד אחד, אנסה ערב אחד לא לשיר אלא להתמודד עם העצב המשותף. תבואו! יהיה נורא.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
