הדור שלי מתקן את המדינה שהשארתם לנו
אנחנו לא דור הנפילים. לא כבשנו את הכותל ולא כתבנו את "ימי צקלג". אבל אנחנו, בני ה-50-35, נעשה את העבודה השחורה שהשארתם. אנחנו נתקן את היחס לנשים, לפריפריה, לשונה ולחלש. אז תודה על הכל, עכשיו תורנו
לוחמות פלמ"ח בימיה הראשונים של המדינה(צילום: אלי סגל)
מחר בערב, כשנחגוג את יום העצמאות ה-70, נהיה אלה אנחנו, בני הדור שלי, שנשלם את החשבונית. אנחנו, בני ה-50-35, אנחנו כרגע השדרה המרכזית. אנחנו ההורים, המילואימניקים, ההייטקיסטים, המובטלים, משלמי המיסים וממציאי הטרנדים. אנחנו כותבי הסדרות והפוליטיקאים המבטיחים. זה לא עניין של סגולות מיוחדות. זה עניין של חוק (עולם) וסדר (סדרי בראשית).
לכן מותר לנו להביט רגע בעין בוחנת על הפלא ששמו מדינת ישראל, והמבט שלנו ביקורתי ונוסטלגי אך עדיין רענן וצופה לעתיד.
ולכן יש בדברים גם פרספקטיבה וגם תקווה. גם פיכחון וגם נאיביות. כי כרגע, זה פשוט התור שלנו להחזיק אותה. אתם, הסבים שלנו, הקמתם מדינה על גבכם השחוח מתלאות ופוגרום ומתחתם את קווי המים והגבול. ההורים שלנו קבעו את הגבולות הבלתי מקובעים, ואנחנו, אנחנו התור שמתקן. שמיישר את העוגה.
אין בדור שלנו הרואיות. לא כבשנו את הכותל בדמעות, לא העלנו מעפילים באישון לילה, לא יצרנו את "מציצים" ו"לול" ולא המצאנו את הטלוויזיה. לא כתבנו את ימי צקלג ולא את "הרחובות ממריאים לאט". לא המצאנו כלום. לא הילכנו בגדולות, לא היינו הנפילים. אבל גם פחות נפלנו כמו דור הביניים, הדור השני. אנחנו הדור שמתקן.
אנחנו מתקנים את מה שאתם לא שמתם אליו לב בשבריריות הקיום שבו הייתם נתונים. בימי הנחת היסודות דרכתם כמעט על כל מוקש אפשרי. ולא שיש ספק: אתם אלה שנכנסתם לשדות המוקשים, אתם הסתכנתם על אמת, ועל כך אנחנו מודים לכם. אבל הדור שלנו כאן כדי לתקן.
זו לא עבודה נוצצת. אין בה גזירת סרטים או שופרות על הר הבית. היא סיזיפית ומתמשכת ואין לה דד-ליין זוהר, אבל זו המשימה שלנו.
אנחנו כתבנו את כאבם וקולם של בני עדות המזרח. בכתבי עת, בערבי הקראת שירה, פואטרי סלאם וסטנדאפ, במחאת המשוררים השחורים, שבאו צעירים ומלאי ביטחון ותחושת בעלות והנכיחו תרבות שהוריהם הורגלו להתבייש בה.
אנחנו הכרזנו ש-metoo והפסקנו את מורשת הקרב על הישבן. העלמנו את המיידלע והבובה. אנחנו, שנאשמים בגרימת נזק בלתי הפיך לרומנטיקה ובפיחות זוחל לאירוטיקה, השבנו את המילה "לא" לשיח בין המינים, והחזרנו לה את כבודה. ואת התוקף שלה.
אנחנו שמנו לב שהאדם שבטנק אולי מנצח, אבל יש לו חתיכת שריטה בנפש ומותר וצריך לטפל בה.
עינת ברזילי
בדור שלנו אין כמעט גיבורים. אף אחד לא כותב שירים על סטארטאפיסט בהמתנה לאקזיט או על אימא עובדת שיוצאת בחמש להביא את הילד ולהכין לו עוגת יומולדת, ואז חוזרת למשרד.
אבל אנחנו, הבנים של הצנחנים, הנכדות של הפלמחניקים וההורים של היוטיוברים והאינסטושים, אנחנו טובים בלשים לב לאחרים. הראש שלנו עוד לא עמוק במסכים. אנחנו זוכרים מה זה ללכת את נחל עמוד בחופש, אבל מבינים דבר או שניים בכפר הגלובלי. הבאנו לפה טכנולוגיות שההורים שלנו לא יכלו לחלום עליהן והילדים שלנו לא יודעים איך זה בלעדיהן.
דור אמצע כזה. הרבה עבודה, הרבה אחריות. אנחנו השרברבים שמוציאים את הלכלוך שהצטבר בצנרת. זה עסק מלוכלך, אבל בזכותנו יהיה מקום למים חדשים וזכים לזרום אל האשדות.
עינת ברזילי היא עיתונאית, סופרת ילדים ומרצה בתחום תרבות ישראלית
לפנייה לכתב/ת 
עינת ברזילי
מומלצים
