איבד 36 חברים בגבעת התחמושת: "לא היה זמן לראות מי נפגע"
יוסי צידקוני, שהשתתף בקרב לכיבוש המוצב הירדני בצפון ירושלים במהלך מלחמת ששת הימים, שחזר את המראות הקשים: "אני סוחב עד היום תחושה שכדור שנורה לכיוון מישהו שלא הכרתי היה מיועד אליי"
אחרי יותר מ-50 שנה הגיע השבוע יוסי צידקוני יחד עם נכדתו לירושלים כדי לשחזר את הקרב על גבעת התחמושת שבו איבד 36 מבני פלוגתו. "כשאתה נכנס למלחמה, אתה הופך להיות רובוט. ידעתי שהחברים שלי נפגעו, אבל לא היה לי את הזמן לראות מי נפגע וכמה נפצעו", סיפר צידקוני.
"הייתי בצנחנים. גייסו אותי שבועיים לפני זה להתאמן לצנוח באל עריש ולכבוש את תל-אביב. לזה התאמנו. פתאום הודיעו לנו שהשתנתה המשימה ואנחנו צריכים לעלות לירושלים. היה כבר חושך, לילה, הוציאו לפנינו מפה ואמרו אתם, פלוגה ג', הולכת לכבוש את גבעת התחמושת".
הקרב על גבעת התחמושת התרחש במהלך מלחמת ששת הימים, ובו נדרשו חיילי צה"ל לכבוש מוצב ירדני בצפון ירושלים. בשעה 1:00 בלילה ירדו יוסי ופלוגתו אל אזור בית הספר לשוטרים סמוך לגבעת התחמושת ובערך בשעה 2:00 החל הקרב. "נכנסו לאזור של גבעת התחמושת. כבר בשניות הראשונות התחילו לירות עלינו ונכנסנו לאזור שבדיעבד קיבל את השם 'משולש המוות', ובו נהרגו שלושת החיילים הראשונים בקרב".
במהלך הקרב נורה מפקד המחלקה יורם אלישיב בחזהו, ויוסי נאלץ להחליפו."הוא נפצע קשה מאוד. סחבנו אותו אחורה לתוך מסתור והוא ביקש שנעשה לו ואקום על מנת שיצליח לנשום. ניסינו לעזור לו, אבל כמחלקה נותרנו פתאום לבד, כאילו אבא שלנו נהרג, וברגע אחד הוא לא עומד לרשותנו ומפקד עלינו. אחרי שנייה התעשתנו ויקי סמל המחלקה ביקש שאקח פיקוד".
במשך חמש שעות נלחם יוסי יחד עם פלוגתו על גבעת התחמושת. "בתום הקרב היו פצועים והרוגים שהיה צריך לפנות, אבל כבר לא ירו במקום עצמו. פתאום ראיתי צלחת של חייל ירדני, קפצתי למעלה, יריתי בו, והרגתי אותו. באותו רגע קם להסתכל מתוך התעלה חייל שלא הכרתי בשם עופר פניגר, חטף כדור ומת. עד היום אני סוחב את אותה תחושה שאולי הכדור הזה היה מיועד אליי, והדבר הזה מייסר אותי מאז ועד היום".
במשך חודשים לא הצליח יוסי לחזור ולבקר בגבעת התחמושת. "פה היה קרב הירואי, לא ידענו את זה תוך כדי הקרב. הייתה פה כמות פצועים והרוגים עצומה ואני לא הרגשתי אף פעם תחושה של ניצחון. במשך חודשים לא חזרתי לגבעה הזאת, עליתי פעם אחת ולא יכולתי להתמודד עם הריח שנותר פה. לא יכולתי להתמודד עם הדבר הזה, היה לי מאוד קשה. כל פעם שאני בא למקום הזה, לא חשוב באיזו נקודה בגבעה, אני מתמלא בגאווה מצד אחד, ובתחושה שאיבדנו פה נכס גדול מאוד".
לפנייה לכתב/ת 
