מגן הכבוד

את סגן דני (מנחם) רוט ז"ל, שנפל במלחמת לבנון הראשונה בקרבות באזור בחמדון ביוני 1982, אנחנו החברים אף פעם לא שוכחים והוא תמיד חקוק בליבנו. מחובתנו לזכור ולהזכיר את הנופלים למען המולדת, שבזכותם אנחנו חיים כאן במדינת ישראל החוגגת 70.

עם דני שיחקתי במחלקת הנוער של הפועל נצרת עילית. הוא היה מגן מעולה, אני שיחקתי כקשר. את האהבה לספורט ולכדורגל בפרט הוא ינק מגיל קטן מאביו אריה ז"ל, שהיה בצעירותו שופט כדורגל בהונגריה. שניהם אהבו מאוד את מכבי חיפה.

בקבוצת הנערים של נצרת עילית. דני רוט יושב, רביעי מימין

דני היה בחור מקסים, מהמובילים בחבר'ה. חייכן, לבבי, תמיד מתנדב לארגן ערבי כיתה או מסיבות בביתו. בית המשפחה ברחוב איריס היה הומה בחברים. על הדשא בגינה שיחקו כדורגל, גם בחניית האספלט מתחת לבית, ותמיד היו כאלה שנשארו ללון אצלו. הוא מצא תמיד זמן לפעילויות עם חברים, אבל גם ללימודים, לכדורגל ולתנועת הצופים כחניך וכמדריך.

בפברואר 82' נפצע דני בשירותו הצבאי באימון בחטיבת הצנחנים. היה לו הליך שיקום ארוך. כשפרץ מבצע שלום הגליל, כווינר אמיתי הוא לא ויתר ונאבק שיחזירו אותו כדי להשתתף בלחימה, אף על פי שהיה עם יד חבושה וטרם החלים. דני פנה לכל מי שרק אפשר כדי לשוב לשירות, עד שנענו לבקשתו והוא שובץ לגדוד 51 של גולני, כאחראי מחלקת פינוי נפגעים בלבנון. דני היה אהוד ומקובל על חייליו ומפקדיו ותמיד מילא את המוטל עליו, תוך שהוא מגלה יוזמה, אחריות ודבקות במטרה, שאפיינו אותו בפעילות תחת אש האויב.

אנחנו, בני מחזור הגיוס של אוגוסט 79', נקראים "דור המנעול". המספרים האישיים שלנו מתחילים בספרות 333. בדיוק כשתיכננו את חופשת השחרור הודיע הרמטכ"ל דאז רפאל איתן (רפול) ז"ל במכתב אישי לכל אחד מבני המחזור שלנו על הארכת השירות הסדיר שלנו בשלושה חודשים בעקבות המצב הבטחוני. גנזנו את התוכניות והצטרפנו ללחימה, כך שבמקום 36 חודשים שירתנו 39.

דני רוט ז"ל עם אחותו שלומית תבדל"א ואמו מירה ז"ל

ב-24 ביוני 1982, בפעילות מבצעית באזור בחמדון במהלך יום קשה של קרבות, פגע פגז מעמדה סורית בנגמ"ש שעליו דני פיקד והוא נהרג. אבל כבד ירד על נצרת עילית. איבדנו חבר יקר, בן למופת, קצין אמיץ וספורטאי מוכשר, בן למשפחת ניצולי שואה. כשאומרים "מלח הארץ" - מתכוונים בדיוק לדני.

לאחר מותו הועלה דני לדרגת סגן. שר הבטחון, אריאל שרון ז"ל, אמר עליו: "הוא נתן את חייו למען המולדת, היה מקובל ואהוד ומילא את המוטל עליו בלא דופי, גילה תושיה ודבקות במשימה לאורך כל הדרך". מפקדו בחטיבה אמר: "דני פיקד למופת על פינוי פצועים תחת אש אכזרית של האויב, גילה דבקות במטרה, אמינות, יעילות ודאגה למופת. רוח לחימתו ודוגמתו האישית ינחו את חיילי היחידה ומפקדיה".

לפני כמה שנים קיבלתי שיחת טלפון מבחור מהשרון שאמר לי: "ראיתי את מה שפירסמת לזכר דני ברשת, כל הכבוד שאתם מזכירים אותו. אני ועוד חייל הגענו לחלץ אותו מהנגמ"ש הפגוע, כשראינו את מצב הנפגעים הבנו שזה הסוף. כאב לנו. הייתה על הגבעה עמדה של קצין סורי עם חיילים, יימח שמם, שכל הזמן ירו עלינו. למרות היתרון שהיה להם לחמנו בהם בכל הכוח עד שהם נסוגו, וזה עלה לנו בנפגעים רבים".

יום קבלת הידיעה הקשה על מותו של דני לפני 36 שנים לא יישכח. באותו יום נהגתי בשיירה של משאיות מארה"ב מסוג "ריו קמינס", מפלצות ענקיות עם ברזנטים כתומים על הגג לזיהוי - כדי שמטוסינו לא יירו עלינו. היינו עמוסים בתחמושת שהובלנו לאזור הלחימה באגם קרעון בגזרה המזרחית בלבנון. אוי, כמה שאני שונא את השמות: בחמדון, קרעון, ג'זין, כפר חונה, נבטיה, צור, צידון. הייתי אז דקיק ומאובק, עם זיפי זקן, שכפ"ץ, קסדה ורובה "אם 16" מקוצר צמוד ומכוון לאוטומט, מוכן לכל הפתעה - והיו לא מעט כאלה שאילצו אותנו לפעול.

אריאל שרון (משמאל) לצד בגין. "דני נתן את חייו למען המולדת"(צילום: דובר צה"ל)

בטלפון השדה הראשון שנתקלתי בו בשבת אחר הצהריים חייגתי הביתה, ואז הודיעו לי שדני נפל. הרגשתי נורא וחיפשתי דרך לצאת להלוויה. הסברתי למפקדים על חברי הטוב ואישרו לי לצאת ל-24 שעות. יצאתי מלבנון משער פטמה ליד מטולה. את הדרך עשיתי בטרמפים, באותה עת רק היינו מרימים יד והיו עוצרים לידנו.

היה זה יום ראשון. דני שכב בארון עטוף בדגל הלאום, ברחבת העירייה בנצרת עילית, מקום שבו היינו נפגשים עם החבר'ה לבילויים. הרחבה התמלאה באלפים שבאו לחלוק כבוד לדני. בני המשפחה, החברים מהכדורגל, המורים אריה סימסולו, אסתר רובינשטיין, דרורה הלוי, אילנה בן דוד, דינה רחימי, תמי קסל, חנה מלכה ז"ל ועוד, החברים מהצופים והחברים מהתיכון. גם מי שלא הכירו אותו ממש הגיעו לחלוק כבוד אחרון והעיר הושבתה.

זו היתה אחת ההלוויות הגדולות שידעה נצרת עילית מיום הקמתה. קשה, עצובה וכואבת, תחת עננים אפורים וקודרים בשמיים. אני זוכר היטב את הבעת פניהם המיוסרת של ההורים מירה ואריה ז"ל, את החברים מהכיתה עורמים עפר על קברו הטרי של החבר ואת ערימת הזרים הענקית.

במחלקת הנוער של נצרת עילית השתדלו לקיים מאז טורנירים לזכר דני, וקבוצת הנוער נקראה על שמו לתקופה מסוימת. לפני כחמש שנים הגעתי לטורניר שנערך לזכרו, שאותו אירגנו גיל ברעם ורועי כהן. נרתמתי להנחיה וסיפרתי על דני ז"ל - החבר והשחקן. התרגשתי מאוד לפגוש את האם מירה, שהגיעה למרות מצבה הרפואי. לצערנו לפני כשנתיים היא נפטרה.

טורניר לזכרו של רוט. התעקש לחזור מפציעה ללחימה

לדני היו המון חברים. אחד הטובים שבהם, מנחם אלבז (קוקי), קרא לבתו הבכורה דנה, על שמו. אחותו של דני, שלומית, קראה לבנה עידן. החבר'ה שמרו על קשר עם המשפחה, וכשאריה ומירה היו בחיים היינו מבקרים אותם לא אחת. שניהם תמיד התעניינו בשלום כל אחד. אצלנו החברים תמיד עלתה המחשבה: אילו דני היה איתנו היום, מה הוא היה עושה? האם היה ממשיך בקריירה צבאית, או אולי פונה ללימודים? במה היה עוסק? מתי היה מתחתן והיכן היה בוחר לגור?

אמי אורה תבדל"א נהגה בפורים במשך שנים להכין משלוחי מנות. "דוד, בוא תיקח משלוח למירה ואריה, אסור לשכוח את דני ז"ל, הרי הייתם חברים טובים", היא אמרה. במשפחת רוט ידעו שבפורים אני נוהג להגיע עם משלוח המנות, לדבר, להעלות זיכרונות.

כשהתגייסנו לצה"ל יחדיו ב-14 באוגוסט 1979, קריירת הכדורגל של דני ושלי הסתיימה. הוא הצטיין לא רק בכדורגל. בימי הספורט השכבתיים היינו נותנים פייט לכל הכיתות האחרות בכל ענף. את המורה לספורט, אבי ליבנה, אני פוגש לעתים במודיעין - לשם עבר בעקבות ילדיו - ומעלה איתו זיכרונות.

ביום הגיוס ב-1979 נסענו באוטובוס מלשכת הגיוס בטבריה לבסים קליטה ומיון בתל השומר. חלקנו יחד את אותו ספסל, דני ישב ליד החלון ואני במעבר. במהלך הנסיעה הוא סימן על התליון עם הטנק מזהב שנשא על החזה בגאווה ואמר לי: "אני רוצה להיות שריונר". מאחר שהיינו בוגרי מגמה מקצועית בתיכון על שם משה שרת אצל אריה סימסולו האגדי, לקציני המיון בבקו"ם היו תוכניות אחרות והם שיבצו רבים ליחידות טכניות.

אוהדי מכבי חיפה. הקבוצה האהודה על דני ז"ל(צילום: עוז מועלם)

אני הגעתי לחטמ"ר 228 בעמק הירדן והחזקנו את קו הגבול ממפגש הגבולות סוריה-ירדן-ישראל עד בית שאן. במלחמת לבנון הייתי עם גדוד קרבי של החטיבה בתוך לבנון. המפקדים שאלו אותנו בחטיבה: "יש נהגי משא כבד שמוכנים להיכנס למלחמה בלבנון?". מיד הסכמתי ונכנסתי.

דני, כמו דני, התעקש בבקו"ם על שריון. לבסוף כשהבין שאין בטווח הזמן הקרוב טירונות לשריון, הוא התנדב לצנחנים. הוא עבר בהצלחה טירונות, קורס צניחה וגלישה על מצוקים וקורס מ"כים, והפך לקצין ממש סמוך ליום הולדתו ה-20. בהמשך עבר לגולני ומילא את תפקידו כמפקד ומדריך טירונים בהצטיינות ובהתמדה, עד שנפצע כאמור והתנדב לשוב לקרבות בלבנון.

תחילת דרכנו בכדורגל הייתה ברחבת החניה על האספלט שמתחת לבית משפחת רוט, בשכונת צבא הקבע בנצרת עילית. שם, בשנות השבעים, דאגנו לסמן שער בסיד על קיר האבן והיינו משחקים כדורגל במשך שעות. האם מירה תמיד דאגה לנו. "בואו לאכול ולשתות, שיהיה לכם כוח להמשיך לשחק", הייתה קוראת לנו מהחצר.

אחד ממפגשי המחזור, ללא דני

מירה ואריה החביבים עלו לארץ מהונגריה אחרי מלחמת העולם השנייה, לאחר שניצלו מציפורני הנאצים. הם הקימו בית חם ואוהב בנצרת עילית. אריה שימש שנים רבות כרס"ר המטבח של פיקוד צפון ודאג מדי יום שאלפי חיילים ייהנו מאוכל טעים ויהיו שבעים ושמחים. לאחר שחרורו מצה"ל, ניהל אריה יחד עם מירה מסעדה וקייטרינג, שם אפשר היה למצוא אוכל הונגרי משובח ואת השניצלים הכי טובים במזרח התיכון. הנכד עידן ממשיך בדרך המשפחה ופתח ברעננה עסק עם שניצלים בסגנון שהמשפחה הכינה.

דני דאג שכל החבר'ה יעבדו בחתונות ובר מצוות כמלצרים בקייטרינג המשפחתי, ואריה, בקולו הצרוד והרם, היה דואג להשחיל בדיחות כדי שנעבוד בסביבה שמחה. דני היה כאמור ציר מרכזי בחבר'ה, יוזם ואכפתי בארגון אירועים חברתיים, מסיבות סיום, טיולים לכנרת, מדורות ל"ג בעומר, מחנה עבודה בקיבוץ עברון, טיול לסיני ועוד. בכל מקום הוא היה דומיננטי וחייכן. כמו רבים מהחבר'ה הייתה לו חברה בצבא, בלה המקסימה.

הוא נולד ב-11.1.1961. הפכנו לחברים טובים כבר בבית הספר היסודי "חרמון", המשכנו יחד באותה כיתה בחטיבת הביניים וגם בחטיבה העליונה בתיכון על שם משה שרת. הספורט תמיד היה בחיינו. בהפסקות, אחרי הלימודים ובשיחות על הספורט בכלל ומכבי חיפה, אהבתו, בפרט. אביזרי הקבוצה הירוקה היו מקשטים את חדרו. בשבתות היינו צועדים ברגל למשחקים, מבניין העירייה בשכונה הצפונית בנצרת עילית עד למגרש הכדורגל בשכונה הדרומית, מרחק של כמה קילומטרים טובים.

כשהפועל נצרת עילית הקימה קבוצת נערים ב-1975 החלטנו ללכת למבחנים. היו שם דני, עמית סמסון (טיטי), אריק אדרי, צ'רלס נטף, דני הרשקו, יצחק סולומון, אבי צימברג, יהורם מוצפי, אני ועוד מספר חברים. מתברר שמחנה האימונים שעשינו בחניה של דני סייע לנו להתקבל מיד לקבוצה, בהדרכת המאמנים אלי לוי ולאחר מכן איזו שמילוביץ' שהתלהבו מאיתנו. אז נכון שמהפועל חיפה של שלומי שטיקר ומכבי חיפה של משה סלקטר חטפנו חמישיות, אבל מול הפועל טבריה, צפת, בית שאן ועפולה עמדנו בכבוד וגם השגנו ניצחונות.

געגוע שלא נגמר. דני רוט מניף את הרגל, דוד בן שימול אוחז בכדור מקדימה

דני היה חרוץ מאוד ומוכשר. הוא בלט בענפי ספורט נוספים כמו ריצה, קפיצה לרוחק וכדורסל. נעלי כדורגל לא נהגו לספק באותה תקופה, אז בחופש הגדול אחרי כיתה י' יצאנו לעבוד בניכוש עשבים, יחד עם חברינו עמית סמסון ודודי רהפלד. מירה דאגה לנו כל צהריים לשניצלים כמובן, אבל סירבה שנשלם על הארוחות. כשסיימנו את חודש ניכוש העשבים קנינו נעלי כדורגל ולה הבאנו תיק למזכרת, שלאחר תחנונים רבים שלנו היא הסכימה לקבל.

אחרי הלחימה בלבנון קיבלנו את אות "השירות המבצעי" ואות "שלום הגליל", המשכנו בחיים, הקמנו משפחות, הבאנו צאצאים, אבל הכאב של דני שנפל לא מרפה. הוא תמיד נמצא שם במחשבות, ולא רק ביום הזיכרון.

בעקבות נפילת דני, נדרתי שאפעל למען חיילים. סייעתי להקים עם אנשים טובים את האגודה למען החייל במודיעין והפעלנו שנים רבות תחנת רענון לחיילים בכניסה לעיר. החיים נמשכים וחזקים מהכל, זה נכון, אבל את דני אף פעם לא שכחנו ולא נשכח.

סגן דני (מנחם) רוט, כדורגלן, חבר יקר ולוחם אמיץ, יהי זכרו ברוך.