ביקורת סרט - "סטלין מת!": קומדיה של טעויות לא מצחיקות
ברוסיה, שאזרחיה עדיין מעריצים את הרודן הידוע לשמצה, הסרט הזה נאסר להקרנה. זו סיבה טובה ליצור סרט כמו "סטלין מת!", שמגולל את קרבות השלטון בימים שלאחר מות המנהיג, ומעלה ביקורת הומוריסטית. אלא שהוא רצוף אי דיוקים ונכתב מנקודת מבט מערבית שלא מספקת תמונה אמינה
הפארסה "סטלין מת!" (The Death of Stalin) עוסקת באירועים שהתרחשו בעקבות מותו של הרודן הסובייטי ב-5 במרץ 1953. גם מי שמאמין ש"קומדיה היא טרגדיה + זמן" עשוי לשאול כמה זמן צריך לעבור עד שאפשר יהיה לצחוק על חשבונו ועל חשבון חבר מרעיו. כמי שאחראי למערכת דיכוי רצחנית שחיסלה מיליונים מבני עמו; מי שנישל, הגלה, כלא ועינה מיליונים רבים של אנשים; מי שלא היסס לחסל את רוב שותפיו לדרך הפוליטית ואת בני משפחותיהם ואהוביהם; מי שהוביל רדיפות אנטישמיות ובחודשים האחרונים לחייו כלא ועינה רופאים יהודים באשמת השתייכותם "לכנופיית טרור ציונית" - כמה זמן צריך לעבור עד שהאירועים האיומים יהפכו לנקודת מוצא לגיטימית לבדיחות?
ישנה פרספקטיבה נוספת ששוללת על הסף את הזכות לעשות סרט זה, ונדמה שפרספקטיבה זו היא הסיבה הטובה ביותר לכך שעשייתו לגיטימית ואף נדרשת. ברוסיה של היום סטלין עדיין נתפס כמנהיג נערץ על ידי רבים והמדינה מתגייסת לשמור על שמו הטוב. בסקר שערך בקיץ שעבר מכון המחקר הרוסי "לבדה", סטלין נבחר כאדם הנעלה בכל ההיסטוריה של המין האנושי (פוטין קיבל את המקום השני).
אין זה מפתיע כי סרטו של הסאטיריקן הפוליטי ארמנדו יאנוצ'י (יוצר סדרות הטלוויזיה המשובחות "בסוד העניינים" ו"ויפ") זכה לביקורת מצד בכירים במשטר הרוסי. הוא הואשם בהיותו חלק ממזימה של האליטה האינטלקטואלית הבריטית, פוגע בכבוד האומה ומסלף היסטורי שמטרתו לזרוע מחלוקת בעם הרוסי. לאחר הפצה מאוד מצומצמת ברוסיה, הקרנת הסרט נאסרה כליל ואלו שהמשיכו להקרין אותו – הועמדו לדין. המלחמה הקרה זה כל כך 2018.
נחמד שאפשר לעצבן דיקטטור עכשווי באמצעות חוסר כבוד לשלטון של הדיקטטור הנערץ עליו. אך גם אם זו סיבה מספיק טובה לקיומו של הסרט – היא לא בהכרח מעידה על איכותו. באנגליה, כור מחצבתו של יאנוצ'י, הסרט זכה לשבחי הביקורת. הסגנון המוכר מעבודותיו הקודמות – חוסר כבוד מוחלט למושכים בחוטים, אוסף קריקטורות אנושיות עם פה מטונף – נמצא גם כאן. אך הסרט לוקה הן בדיוקו ההיסטורי, הן בייצוג הדמויות, ובאופן מפתיע גם במיתון הזוועה האנושית של המעורבים.
הדמויות הראשיות משתייכות למעגל השלטוני של ברית המועצות - לפחות אלו מהן ששרדו במשחק הכיסאות המוזיקלי עד רגע מותו של סטלין. לא מדובר בדמויות שזכאיות לייצוג מכובד יותר מכפי שניתן להן בסרט, אם כבר יש אספקטים של התנהגות ואופי שנחסכים מהצופים. חלק מזה נובע מהניסיון לא להביא את המתרחש לרמת אבסורד ורשע המייצגת במדויק את טירוף המערכות, וחלק מזה נובע מהצורך הדרמטי להרחיב את הפער בין רוע מפלצתי (כמו זה של ראש הנ.ק.ו.ד לברנטי בריה) לרוע בסיסי שהתחייב מעמדת הנהגה בכירה (כמו זה של ניקיטה חרושצ'וב).
העלילה מתבססת על שני חלקיו של הקומיקס הצרפתי (2010-2012) La Mort de Staline. בעוד הקומיקס נטה להשתמש בדימויים עם טקסט מועט, התסריט, בהיותו נאמן לסגנונו של יאנוצ'י, נסמך בעיקר על טקסט. זו אחת מנקודות התורפה של הסרט: קשה לצפות שחבורת מנהיגים סובייטית תשמור על שפה גבוהה ומצוחצחת, אבל הגודש של ההתנצחויות, הקללות (עם הטיות רבות ל"ג'יזס קרייסט"), ובעיקר הרפרנסים לאלמנטים של תרבות פופולרית מערבית (אבוט וקוסטלו, מרלין מונרו וכו') נחווים כלא ממש רלוונטיים לדמויות ולסיטואציה המוצגת. מה שעבד בסדרות הקודמות של יאנוצ'י והפך אותן למשעשעות, מכביד כאן על הסרט.
עוד ביקורות קולנוע:
בנוסף הסרט מוסיף על הקומיקס סצנות ש"מסבירות" את המתחולל בתקופת השלטון הסטליניסטי. בהתאם לכך אנו רואים את לברנטי בריה (סיימון ראסל ביל) זומם את מזימותיו במפקדת הנ.ק.ו.ד ומסביבו, באופן נונשלנטי, מתבצעים עינויים וחיסולים. אלו מתרחשים בשולי הפריים, בעומק החלל או בחדר סמוך, ומוצגים במעין רפרוף קומי - שהוא יותר בעייתי מהוויתור המוחלט על דימויים אלו.
הסרט קושר בין פריצת הדימום המוחי של סטלין (אדריאן מקלוכלין) לאקט התרסה של הפסנתרנית בעלת האומץ האגדי מריה יודינה (אולגה קורליינקו). יודינה מקבלת הזדמנות לשלוח מכתב אישי לסטלין שבו היא כותבת לו ישירות את מחשבותיה על עריצותו. סטלין צוחק בבוז בשעת קריאת המכתב אך מיד לאחר מכן קורס (אין שום קשר לנסיבות האמיתיות בהן זה קרה). השומרים מחוץ ללשכה שומעים את קול החבטה ברצפה אך לא מעיזים לפתוח את הדלת.
רק למחרת המשרתת האישית של סטלין נכנסת פנימה ומוצאת את הרודן שרוע על הרצפה, בלא יכולת לזוז, ובתוך שלולית שתן. הידיעה מגיעה לחברי ההנהגה הבכירה – אלו שרק אמש בילו עם סטלין בלילה של שתייה וצפייה בסרטים – פעילויות חביבות במיוחד על הרודן. מרגע זה מתחיל המרוץ לעמדת השליטה, לניסיונות להתרחק מהטרור הסטליניסטי, וגיבוש של מחנה בקרב השדרה הבכירה של ההנהגה. הדמויות מונעות מהבנה שכישלון יכול לעלות לצד המפסיד במחיר מאוד יקר.
ראשון לזוממים הוא בריה שמנסה להשתלט על תיקים שבהם מידע שיוכל לשמש אותו בקרבות הירושה. חרושצ'וב (סטיב בושמי) מוצג כמי שמודע היטב למפלצתיות של יריבו, ומנסה לבלום אותו בניסיונו לקדם שלטון אנושי וקצת יותר רחום. בריה מנסה לגייס לצדו את הסגן של סטלין גאורגי מלנקוב. ג'פרי טמבור מגלם את מלנקוב כשילוב בין טיפשות, פחדנות וחשיבות עצמית מופרזת בנוסח הדמות האיקונית של האנק קינגסלי מ"המופע של לארי סנדרס". במחנה היריב חרוש'צוב מנסה לשתף פעולה עם המרשל גיאורגי זוקוב (ג'ייסון אייזק) – המוצג בסרט בטעות כמי שהיה אז הפילדמרשל של הצבא האדום.
בין שתי הקבוצות נמצא מי שמוצג – בטעות נוספת של הסרט – כשר החוץ באותן שנים, ויאצ'סלב מולוטוב (מייקל פאלין). פולינה, אשתו של מולוטוב, נאסרה בטיהורים של סטלין ובריה. למיטב ידיעתו של בעלה היא כבר אינה בחיים, אך הדבר אינו מערער את אמונתו היוקדת בגדולת המנהיג ובצדקת הדרך. פאלין מגלם את הדמות כהד קלוש לדמויות בעלות תמימות מטופשת שהן חלק מהרפרטואר המונטי פייטוני שלו. אבל דמותו ההיסטורית של מולוטוב ראויה להתבוננות חדה, מדויקת ואכזרית יותר.
מעבר לאי דיוקים, שרק חלקם הוזכר, גם מהלך האירועים שהוביל בסופו של דבר להכרעה היה שונה מכפי שמוצג בסרט. למעשה מה שמוצג כהתרחשויות של מספר
ימים נמשך בזמן אמת תשעה חודשים - תקופה שמסתיימת בדצמבר 1953, כשאחת מדמויות המפתח הוצאה להורג בנסיבות שאינן דומות כלל למה שמוצג בסרט.
היסטוריונים כמו סיימון סבאג מונטיפיורי תיארו בכישרון רב את שרשרת האירועים הגרוטסקית עד הבלתי תאומן לאחר מותו של סטלין. מי שקרא את התיאורים של ההיסטוריונים רשאי לתהות לגבי השינויים הרבים המוצגים בסרט. נדמה כי תיאור מדויק יותר וטון אחר של הומור היו יכולים להצליח היכן שסרטו של יאנוצ'י מקרטע.
אפשר להעריך את "סטלין מת!" על מה שניסה לעשות ועל הרגעים שבהם הוא מצליח לעצב את הגרוטסקה האלטרנטיבית שלו. חרף פגמיו ניתן להנות ממנו כגרסה של היסטוריה אלטרנטיבית, ובעיקר כאצבע בעינה של הרודנות הרוסית העכשווית.
