טקס הדלקת המשואות: מה קרה לממלכתיות הישנה והטובה?
לאחר כל מה שעברנו כהכנה אליו בזמן האחרון - לטקס הזה לא היה צ'אנס להיות אירוע ממלכתי ונקי מפוליטיקות, כפי שמצופה ממנו. במקום להתעסק בעיקר, כל מה שעניין אותנו בסוף זה כמה דקות ינאם נתניהו וכמה אדלשטיין ומי גרם לשחקני הבימה להיראות כאילו הם נלקחו בשבי
בהתחשב ברמת הבילד-אפ (סליחה, אבשלום קור) והרעש שקדם לאירוע הזה - אפשר להגיד שטקס הדלקת המשואות שנערך אמש (ד', ושודר בכל הערוצים, כולל 20!) היה יותר סוג של קתרזיס מאשר חגיגה סמלית ונקייה שאמור לספתח את יום העצמאות. בין אם אתם צורכים אותו במקביל לפיד 'בקטע אירוני ומודע לעצמו' בטוויטר ובין אם אתם מתרגשים עד דמעות בכל פעם שמישהו אומר "לתפארת מדינת ישראל", הטקס הזה הופקע מכולנו עוד בטרם שוגר רחפן אחד לאוויר הקר של הר הרצל.
כי מתחת לכל הברכות והמצעדים והמופעים המרהיבים (הבא שיעשה שואה כבר יצטרך לפצח אותה מחדש - עד כדי כך), שכנה היריבות הקרירה בין יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, ובין ראש הממשלה נתניהו. מתחת להכל הזדרזף הזרם העכור שספר כמה דקות כל אחד מהם נאם, כמה פעמים שרה ומירי התחבקו, מי גרם לשחקני הבימה להיראות כאילו הם נלקחו בשבי, כמה דתיים וכמה ערבים וכמה-כמה מכל צד - שניטרל את הטקס הזה מהממלכתיות התמימה שלו והפך אותו למשהו שאפשר לצרוך רק עם שיוך עצמי לצד כלשהו, למתריס בדיוק כמו הסלוגן הדורש-כאפה שלו – כן, יש במה להתגאות. ואם כבר ממלכתיות, איפה לעזאזל החבאתם את הנשיא ריבלין?
אם נחתתם ממאדים וצפיתם בטקס, בלי המטענים שקדמו לו, ויזואלית הוא היה לא רע. הבמה נראתה יפה, הביצועים היו מקסימים ואפילו מרגשים בחלקם, שלמה ארצי אשכרה אמר משהו שהבנתי ויכולתי להסכים איתו. כן הייתי מקצצת בנדיבות במכסת הקיטש וברמת הקילוסים והשבחים עצמיים, שהיו קצת היסטריים מידי, כמו ילד שמודיע לכולם שהוא הכי טוב בעולם במכות ונראה אותך מעז להתקרב אליו.
הליקוקים העצמיים האלה תמיד מביכים אותי – כן, אנחנו בסדר. באמת קמה פה מדינה לא רעה מבחינה יחסית. אנחנו איפה שהוא במקום טוב באמצע נדמה לי. אנחנו לא האומה שכולם נושאים אליה עיניים ונראה לי שמיצינו את כמות הפעמים שמותר לרייר על ווייז ועגבניית שרי. אנחנו בסדר, אנחנו קיימים ואנחנו שמחים על זה, ויש לנו קצת יותר משבעה ימי אביב בשנה. נראה לי שזאת סיבה מספיק טובה לחגוג, ואם אני לא טועה זה הרעיון של חגיגות העצמאות, כולל הדלקת המשואות: להיות שמחים שאנחנו פה, בלי להיכנס לאובססיה של השוואות ולצעוק ששלנו הכי גדול, אחרת זה לא שווה כלום.
ההתמרה של הטקס למיצג פוליטי בעיקר הפכה אותו למעייף. אצל חלק מאיתנו הוא יעלה את מפלס הסרקזם, אצל אחרים הוא ישיג בדיוק את המטרה ההפוכה מהמקורית – יזין את רגשות הקיטוב, תחושת הקיפוח ומאבקי הכוחות. יהפוך לעוד אבן הפוכה בדרך לעוד מאבק פוליטי, ועם קצת מזל יום אחד נתעורר ונגלה שהכל היה ספין. לחגיגות ה-80 אני מציעה לחזור לגרסה צנועה של דגלנים קורעים את ים סוף ורחפנים של אינטל מנצחים את צאסקא. חג שמח.
