קיימות היא הקוממיות החדשה
ריבוניות ועצמאות לא קשורות רק לגבולות ולמלחמות, הן קשורות גם לחוסנה של החברה וליכולת שלה להבטיח ערכים של צדק והוגנות ולקחת אחריות כדי להמשיך ולהתקיים, ובמילים אחרות להבטיח קיימות
70 שנה להקמת המדינה ויש לנו הרבה במה להתגאות. בין היתר היו לנו גם לא מעט הצלחות בסביבה. סוגיית המים, למשל, שעמדה כל השנים על הפרק, הובילה להקמת המוביל הארצי, ולהצבת מדינת ישראל כחלוצה בתחום התפלת המים והשבת מי הקולחין לשימוש חוזר. גם דודי השמש הפכו להיות מוצר צריכה בסיסי, וישראל היא מובילה עולמית במגוון טכנולוגיות קלינטק בתחומי האנרגיה, התחבורה ועוד. אולם ההתפתחות המואצת של המדינה לצד גידול האוכלוסין והעלייה ברמת החיים, כמו גם תהליכי התיעוש והעיור והקמת תשתיות רבות, גרמו פעם אחר פעם לפגיעה בסביבה הטבעית והאנושית, והובילו לאורך השנים למאבקים סביבתיים מוצלחים יותר או פחות.
בשנת 1953 פרץ המאבק הסביבתי המשמעותי הראשון בישראל, המאבק נגד התוכנית הלאומית לייבוש אגם החולה, שאחת ממטרותיה הייתה הכשרת קרקעות לגידולים חקלאיים. המאבק שהחל ביוזמת אנשי מחקר וחובבי טבע, הוביל להקמת הארגון הסביבתי הראשון בישראל, "החברה להגנת הטבע".
התוכנית לייבוש אגם החולה יצאה לפועל לבסוף, חרף המחאות, אך תוך כדי הייבוש הוחלט לשמור במקום רצועת שטח טבעי שתשמש למחקר ולהדגמה. בהמשך הוחלט להקצות באזור שטח לשמורת טבע, שתשחזר את סביבת הביצות שיובשה, ולאחר אישור "חוק הגנים הלאומיים ושמורות הטבע" בכנסת בשנת 1964, הוכרזה החולה כשמורת הטבע הראשונה בישראל.
בשנת 1968 הוקמה ב"מועצה הלאומית למחקר" ה"ועדה הלאומית לנושאי איכות המים", שהפכה לאחר כשנתיים ל"ועדה הלאומית לביוספרה ואיכות הסביבה". כמה שנים אחר כך, בשנת 1973, הוקם במשרד ראש הממשלה "השירות לשמירת איכות הסביבה", ובשנת 1988 הוקם "המשרד לאיכות הסביבה", כתוצאה מצורך פוליטי להוסיף שר לממשלה, שבשנת 2006 שינה את שמו ל"משרד להגנת הסביבה".
בשנות השבעים של המאה העשרים, החלה גם התעוררות אזרחית, והוקמו ארגוני סביבה רבים. ארגונים אלה עסקו לאורך השנים בקידום חקיקה ואכיפה בתחום הסביבה, והובילו מאבקים רבים נגד תוכניות לאומיות ופרטיות שאיימו על הטבע ועל בריאות הציבור. בתחילת המאה ה-21 גברה גם המודעות הסביבתית של הציבור ושל נבחרי הציבור בישראל, ואיתה גברה גם העשייה בתחום איכות הסביבה ברשויות המקומיות בישראל ובמגזר העסקי. ובשנים האחרונות, הציבור הרחב הפך להיות פעיל יותר במאבקים נגד תעשייה מזהמת, בנייה של תשתיות המובילות למפגעים ועוד.
אך לצד ההצלחות והמאבקים, רשימת האתגרים הסביבתיים של המדינה הולכת ומתארכת: הפחתת זיהום האוויר והפגיעה בסביבה המימית, מניעת הפגיעה בשטחים הפתוחים ובמגוון הביולוגי, קידום של אמצעים לטיפול בפסולת ולייצור אנרגיה חלופית ומתחדשת, ועוד. התעשייה במפרץ חיפה, הכרייה בשדה בריר, אסדת הגז מול חוף דור, המאבק על התכנון והבנייה בערים ועל התחבורה הציבורית, כל אלה ועוד רבים אחרים, עומדים במרכז השיח הציבורי כיום. אבל נדמה כי מה שאנחנו צריכים עכשיו, אחרי 70 שנה, הוא לעבור מתפיסה של קוממיות לתפיסה של קיימות.
המילה קוממיות, המציינת עצמאות וריבונות, חרוטה יותר מכל בזיכרוננו בקשר למלחמת השחרור, אך היא גם קשורה, לדאבוננו, למלחמת הקיום התמידית שלנו. אולם ריבוניות ועצמאות לא קשורות רק לגבולות ולמלחמות, הן קשורות גם לחוסנה של החברה וליכולת שלה להבטיח ערכים של צדק והוגנות ולקחת אחריות כדי להמשיך ולהתקיים, ובמילים אחרות להבטיח קיימות. קיימות היא היכולת להמשיך ולקיים תהליכים לאורך זמן, ולספק את צרכי ההווה מבלי לפגוע ביכולת של הדורות הנוכחיים והדורות הבאים לספק את צורכיהם. כדי לעשות כן יש לנהל תהליכים בראייה רחבה ומוטת עתיד, וכיוצא בכך להטמיע תכנון ארוך טווח ומקיף שמשקלל היבטים כלכליים, חברתיים וסביבתיים.
בפועל, המשמעות היא שעלינו להבין שצדק חברתי הוא גם צדק סביבתי, ושרווח ורווחה חייבים להתקיים יחד ולא לעמוד זה נגד זה. שכדי ליישם את מודל הקיימות כל אחד ממשרדי הממשלה צריכים לדאוג לאיכות הסביבה, וכל המשרדים צריכים לפעול לטובת הנושא יחד. שאיכות הסביבה אינה מגבלה או חסם לפיתוח המשק אלא מנוע לפיתוח ולצמיחה. אך בעיקר שכל מה שאנחנו עושים היום ישפיע גם על הדורות הבאים אחרינו, ולכן עלינו לקחת אחריות, אישית וציבורית, להבטיח ולקיים.
פרופ' עדי וולפסון הוא חוקר במרכז לתהליכים ירוקים במכללה האקדמית להנדסה ע"ש סמי שמעון ומחבר הספר "צריך לקיים - אדם, חברה וסביבה: לקחי העבר ואחריות לעתיד" (פרדס, 2016).
http://www.pardes.co.il/?id=showbook&catnum=978-1-61838-274-0
לפנייה לכתב/ת 
