ביקורת סרט - "מרגישה פצצה": העצמה נשית, עאלק
דמותה של איימי שומר בסרט "מרגישה פצצה" מקבלת מכה בראש בשיעור ספינינג - מה שגורם לה להאמין שהיא האישה הכי יפה בעולם. בזכות אמונה זו, היא מצליחה למצוא עבודה, אהבה ולבסוף היא גם מקבלת את עצמה. כן, זה שטחי בדיוק כמו שזה נשמע, וגם לא מצחיק
עוד לפני ש"מרגישה פצצה" (I Feel Pretty) בכיכובה של איימי שומר עלה לאקרנים הוא ספג ביקורת שלילית. היה זה הטריילר שלו שעורר את חמתן של נשים ברשת שטענו כי שומר, הלבנה והבלונדינית, לא יכולה לקרוא לעצמה מכוערת. למי שפספס - בטריילר היא מגלמת את רנה, בחורה ממוצעת למראה, ששונאת את המראה שלה ומסרבת לקבל אותו. באמצע שיעור ספינינג היא נופלת מהאופניים, נפגעת בראשה וכשהיא מתעוררת ומסתכלת במראה - היא מופתעת לגלות שהיא ממש-ממש יפה. כמובן שהכול בראש שלה, אבל עם הביטחון הזה היא יוצאת לכבוש את העולם, מוצאת אהבה, עבודה ולבסוף גם את עצמה. המסר של הסרט ברור: אם רק תאמיני שאת יפה - אנשים סביבך יראו זאת גם.
הביקורת שהופנתה כלפי שומר, שבשנים האחרונות סובלת מהייפ שלילי מתמשך בין השאר בגלל תחושת מיאוס ובחירות משחק גרועות (באימא שלך הסכמת לשחק ב"אמאשל'ך"?), טענה כי גישה חיובית זו יכולה לעבוד רק עבור מישהי כמו שומר - שנכון, אומנם לא הזמינו אותה לאודישן של "וונדר וומן", אבל בכל קנה מידה אחר, אנושי יותר, היא נראית טוב. אולם עבור נשים אחרות, גדולות יותר, לא לבנות ובעלות פגמים אחרים, זו פנטזיה לא מציאותית ומעליבה. שומר עצמה הגיבה לביקורת זו בריאיונות השונים לרגל קידום הסרט, כולל פה ב-ynet, ואמרה שרנה היא פשוט עוד בחורה מני רבות שלא מעריכה את עצמה כראוי ושהיא ממליצה לכל המקטרגים לצפות בסרט. ובכן לאחר צפייה להלן המסקנה הסופית: הבעיה היא לא במסר, אלא בביצוע.
המסר "תאמינו בעצמכם" הוא אחד הנפוצים בתרבות המערבית ונמצא כמעט בכל סרט הוליוודי, החל מספילברג ועד גיבורי העל של מארוול. זה הבסיס של החלום האמריקני, ולכן לא ברור למה דווקא פה הוא זוכה לקטילה כל כך רחבה. בנוסף, מחקרים מראים שכבר בכיתה ג' ילדות מתחילות להפגין חוסר שביעות רצון מהמראה שלהן, דבר שאין לו כל קשר למציאות האובייקטיבית ולחלוטין נובע מהמסרים שהן קולטות מהסביבה. לכן דווקא להגיד למישהי, 'תתעלמי מהמסרים האלה, את יפה כמו שאת ועדיף שתחזרי לשחק במקום לעמוד להסתכל על עצמך במראה', הוא דווקא דבר חיובי והכרחי. כמובן שלשנות את המסרים הוא גם צעד מתבקש, אבל שני הדברים לא באים אחד על חשבון השני, אפשר גם ביחד.
הבעיה ב"מרגישה פצצה" היא אחרת. אומנם יש פה חידוש נחמד לסרטי המייקאוברים (בניגוד לקומדיות רומנטיות כמו "אישה יפה" וחבריו לז'אנר) כשבסוף הסרט המהפך שרנה עוברת פנימי ולא חיצוני - אבל זו בערך המחמאה היחידה שאפשר לתת לסרט הזה. הסיבה לכך היא שתפיסת המציאות של רנה כל כך מעוותת ושטחית, שקשה עד בלתי אפשרי להתחבר אליה. רנה מחלקת את העולם ליפה ולמכוער וכל עיסוקה הוא במראה שלה. אם אתם לא אוהבים אנשים כאלה במציאות, אין סיבה שתתחברו אליהם בסרט.
בתחילת הסרט אנחנו פוגשים אותה כשהיא עובדת בתור מנהלת האתר של חברת איפור יוקרתית וגדולה בניהולה של גורו האופנה אייברי לקלייר (מישל וויליאמס). בעולם המוזר שבו היא חיה, המשרד שלה לא נמצא היכן שהחברה ממוקמת, בשדרה החמישית, אלא במחסן תת-קרקעי בצ'יינהטאון - שם ככל הנראה החברה מחביאה את העובדים הפחות מושכים שלה (רנה עובדת לצד מתכנת נמוך ושמנמן בגילומו של אדריאן מרטינז). כל חלומה של רנה הוא לעבוד במשרדים האמיתיים, היכן שנמצאים האנשים היפים, וכשנופל האינטרנט והיא נאלצת לגשת למשרדים כדי להגיש דו"ח יומי היא מגלה שהם מחפשים פקידת קבלה, אולם אין לה אומץ להגיש מועמדות. בנוסף יש לה שתי חברות רווקות, ואף שהן לא יותר יפות ממנה הן הרבה יותר שפויות, וביחד הן נרשמות לאתרי היכריות ללא הצלחה. כמו כן, רנה הולכת לאימוני ספינינג (מהסוג המעצים) וחוסר הביטחון שלה כל כך עמוק שכששואלים אותה איזו מידת נעליים היא, היא מבקשת מידה קטנה יותר - דבר שבסופו של דבר גורם לנפילה המובטחת שמשנה את חייה.
בוודאי שהסרט בבימויה של אבי קוהן ומארק סילברסטין ("המדריך לסינגלס") נועד להקצין את המצב כדי לעורר גיחוך. למען האמת, ההתחלה שלו חביבה למדי ומזכירה קומדיות רומנטיות משנות ה-90 שכבר הלכו לעולמן. הבעיה מתחילה כשרנה הופכת ל"יפה", אז היא גם הופכת למתישה ומעצבנת במיוחד. כמובטח, החיים שלה משתנים לטובה בזכות האמונה שהיא יפה - היא פוגשת בחור חמוד (רורי סקוול), מתקבלת לתפקיד פקידת קבלה (אף שמדובר בהורדה בדרגה), מתחרה בתחרות נערת ביקיני (נקודת שפל מביכה במיוחד בסרט) ולבסוף גם מתגלה כנכס לחברת האיפור כי היא היחידה בבניין שמבינה את הצרכים של הלקוחה הפשוטה (כאילו שאין אנשי מקצוע שזהו תפקידם). בנוסף כמו כל קלישאת סרטי התבגרות, ברגע שהיא הופכת ל"מקובלת" היא גם הופכת לבלתי נסבלת ורעה כלפי הסביבה שלה, כי זה הרי מה שאנשים יפים עושים.
ברור שלקראת הסוף היא מתפכחת ומבינה שבעצם כל הזמן היא הייתה היא - חבל רק שעד אז כל התהליך לא היה מצחיק וגם לא מעניין. את "מרגישה פצצה" היה צריך לעשות לפני עשרים שנה, בתקופת תור הזהב של הקומדיות הרומנטיות, אז גם אפשר היה להגיד עליו שהוא חתרני במידה ויוצא נגד הז'אנר. אבל כיום? בעולם שבו נשים מצילות את העולם ועוד מצליחות לשבור קופות תוך כדי? אין באמת סיבה לצפות בנשים עם גישת מציאות כל כך משעממת. אם זה אמור להעצים נשים בשנת 2018, אנחנו בבעיה חמורה.
