כמו חוקר בזירת פשע: הצייר שיצר תערוכה שלמה סביב ציור אחד

הציור הקטן "לוקרציה שולחת יד בנפשה", שהוצג בתצוגת הקבע של אומנות אירופה במוזיאון ישראל, הצית את דמיונו של הצייר הישראלי אורן אליאב, מהאומנים הבולטים בארץ. בציור, המיוחס לצייר האיטלקי בן המאה ה-15, ג'ובאני די-פאולו, מתוארת סצנה טרגית שבה לוקרציה, אשת אציל רומאי, מבשרת לבעלה, לאביה ולחבריהם שבן המלך הרודן אנס אותה – ואז מתאבדת. לפי ההיסטוריון הרומי ליוויוס, שכתב את הסיפור שמאחורי הציור, לוקרציה משביעה את הגברים לנקום את מותה והם מחוללים מהפכה: מגלים את משפחת המלוכה ומייסדים את הרפובליקה הראשונה ברומא.

מתוך "היעלמותה של לוקרציה"(צילום: יח"צ מוזיאון ישראל)

בתערוכה שלו אליאב מפרק את הציור המקורי בדרך יוצאת דופן: כל אחד מ-20 הציורים גדולי-הממדים שהוא מציג מתמקד בחלק אחר מציורו של די-פאולו, מייצג זווית שונה שלו ומעוות אותה על ידי מתיחה, הכפלה, הגדלה או שינוי צבעים.

הציור המקורי(מתוך אוסף מוזיאון ישראל)

מה משך אותך כל כך בציור?

"זה ציור מוזר מאוד. בדרך כלל, כשציור קטן אמור לתאר סצנה מרובת משתתפים, צריך לנצל את השטח ביעילות. במקרה זה, שלושה רבעים מהציור מוקדשים לדלתות, לצריחים, לפתחים ולמעברים שונים. בנוסף, מכיוון שהציור נוצר לפני התבססותה של הפרספקטיבה המדעית, תפיסת החלל שלו משובשת והוא מצויר מנקודות מבט שונות שאינן מתיישבות זו עם זו. עוד דבר שלא מסתדר הוא הנרטיב. לסיפור עצמו יש שתי גרסאות שונות ו'חורים בעלילה', ומעבר לכך אין כל ודאות אם הוא מבוסס על אמת היסטורית, אגדה או שילוב בין שניהם. גם העובדה שמהדהדים בציור הזה, מאמצע המאה ה-15, דברים שמעסיקים אותנו ב-2018, כמו השחתת המידות השלטונית, היחס לאונס ובעיקר לתקפותה של עדות, מראה שציור יכול להיות עכשווי, בלי קשר לזמן שבו הוא צויר.

"זה ציור מוזר מאוד". מתוך "היעלמותה של לוקרציה"(צילום: יח"צ מוזיאון ישראל)

"דבר נוסף שהתגלה לי הוא שבמקור הציור עיטר דופן של תיבת נישואין, שבסופו של דבר פורקה וחלקיה הוצגו ומוסגרו כציורים על קיר. אחד מהציורים הוא הציור המוצג בתערוכה, והשני נמצא באוויניון בצרפת. בשניהם עשיתי שימוש בתערוכה. כלומר, זאת הפעם השלישית שהציור הזה מחליף את הקשרו. בהתחלה הוא היה עיטור על חפץ שימושי, אחר כך הפך לציור מהוגן שמוצג באגף לאומנות אירופה במוזיאון ישראל, ועכשיו הוא במוקד התערוכה הנוכחית. למרות שציור הוא אובייקט סטטי, הוא משתנה כמו זיקית בהתאם לסביבה בה הוא נמצא".

אוצרת התערוכה, איה מירון, כתבה שעבדת על התערוכה הזו בדומה ל"חוקר בזירת פשע".

"אני חושב שהיא התכוונה לכך שמטרתו של החוקר היא לרדת לחקר האמת, ולשאול בפשטות: 'מה באמת קרה?'. אני שואל שאלה דומה בעבודה שלי כבר די הרבה שנים: 'מה רואים?'. התשובה תמיד מורכבת יותר ממה שנדמה, גם בשביל חוקר הפשע וגם בשביל הצייר. לא תמיד אנחנו רואים את מה שאנחנו מאמינים שאנחנו רואים. ההצבה של התערוכה גורמת לכך שבשום שלב אתה לא רואה את התמונה המלאה, והמבט שלך במקום מסוים בתערוכה אינו זהה למבט של האדם שלידך. למעשה, נוצרת הקבלה בין הצופים בתערוכה לעדים שנכנסים בבהלה לחדרה של לוקרציה, שבו היא מספרת להם על הפשע שאירע בו. גם אני תופס את הפוזיציה של העד שאינו רואה את התמונה המלאה, וכך מתפנה מקום למשמעויות ולחיבורים שלא צפיתי מראש, ושממשיכים להגיע מהמבקרים בתערוכה. הציור של די-פאולו פגש אותי כמו הכדור הלבן שפוגע בכדורי הביליארד, והתערוכה היא תוצאת ההתנגשות בין הצייר המקורי לביני, וכמובן בין הציורים לבין עצמם".

(צילום: יח"צ מוזיאון ישראל)

כיצד בניתם את ההצבה התלת-ממדית המיוחדת של התערוכה?

"בהצבה היה תהליך מעניין של סטייה מהמודל הקלאסי שבו אוצר בוחר בסטודיו את הציורים הטובים ביותר בעיניו, ואז תולים אותם בתערוכה. במקרה הזה בנינו עם אוצרת התערוכה איה מירון ועם אלירן משאל, אדריכל צעיר ומעצב תערוכות במוזיאון ישראל, מודל ממוחשב בתלת-מימד, שבו לקחנו בחשבון פרספקטיבות, חרכים בין הקירות וזוויות ראייה. במקביל יצרתי סקיצות לציורים ביחס למודל וכך, לאט-לאט, נוצרו הציורים בהתאמה לחלל שהמצאנו. כך יצא שהחלל והציורים ארוגים זה בזה. מבחינתי, כל התערוכה היא ציור אחד גדול".

אחרי שנתיים של עבודה בעקבות הציור של די-פאולו, מה היחס שלך אליו כיום?

"מה שמפתיע אותי הוא שבשלב הזה הייתי אמור להיות שבע מלראות אותו, אבל יש בו מסתורין שעדיין לא התפוגג. כזה למשל הוא האובייקט המוזר שנמצא על מיטתה של לוקרציה, ספק כרית, ספק מומיה. החלטתי לצייר אותו וקראתי לו 'נטול שם'".

הכתבה לקוחה מאתר מוזיאון ישראל