מכתב לבנותיי המתבגרות
"אתן ישנות 17 שעות ברצף ואני מתגעגעת לימים שהייתי זומבי מהלך כי הייתן קמות כל יום בין ארבע לחמש לפנות בוקר ומעירות אותי. עכשיו אני כבר לא האימא הכל יודעת שלכן ואתן מזכירות לי כמעט בכל יום שאני לא ממש מבינה מה צריך או לא צריך להיות". שרית בראל על ההורות שהשתנתה
אתן ואני שוחחנו על משמעות המוות והחיים. הייתן קטנות וקשובות, מביטות ומשתהות כאילו כל התשובות מנוחות בכיסיי שנראו לכן לא פעם כבדים ומלאים בהפתעות ומילים שובבות. ביחד חשבנו שתמיד תהיה לנו תשובה מונחת במקום כלשהו בשתיקתנו בעודנו יושבות כאן ביחד. "הביחד", חשבתי, יחזיק תמיד.
עלי מוהר כתב "מסע מן השבור אל השלם הוא המרחק בין בת לאם" והמרחק הזה בנותיי מרגיש כעת אינסופי. כשהייתן קטנות הכול היה קל יותר כי לרוב ידעתי מה לומר וכשלא ידעתי סיפרתי לכן סיפור מצחיק או מותח וזה הספיק לאותו הרגע עד לרגע הבא. אהבתי את השאלות האינסופיות שלכן והסקרנות לגבי כל דבר היה כיף להיעזר בדמיון כי גם כשהמצאתי תשובות הן היו נראות אפילו לי הגיוניות.
לימדתי אתכן מהו חושך ומהו אור, במה אסור או מותר לגעת, לומר תודה ובבקשה ולמדנו גם פרק שלם על "סליחה". בבקרים בחרנו ביחד את הבגדים ללבוש והאתגר הכי גדול בתקופה ההיא היה כשהייתן מתעקשות להתחפש בלי קשר לחג פורים, אז ברור שהתחפשתן.
כשהייתי אומרת שעכשיו הולכים לישון היה טקס שלם אבל בסופו כולנו ידענו שהאור כבה ואתן במיטה. הקשבתן תמיד לעצותיי מה בריא ומה לא כדאי להכניס לגוף מה מתוק מדי ומזיק לשיניים וגם אם היו ויכוחים הם היו קצרים.
לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
ידעתי בדיוק מי החברים והחברות שלכן, מי ההורים שלהם ואיך החדר שלהם נראה מבפנים. ידעתי תמיד מתי כואב ואיך להרגיע, איך לעודד כשעצוב ואיך לחבק כשאתן לא נרדמות. ראשכן היה נעשה כבד וגופכן נעשה חם והייתי מלטפת אתכן עד שהייתן נרדמות וזה היה מספיק וזה היה מנחם. ידעתי תמיד לאן הלכתן וגם מתי אתן חוזרות, הרי קיטרתי אינסוף פעמים שאני נהג מונית שמגיע לכל היעדים בכל השעות.
ישנות 17 שעות ברצף
ועכשיו? עכשיו אתן מתבגרות. עכשיו אני רק מחכה שתתקשרו ותזמינו נסיעה. כל אחת מכן מתעצבת על פי דמותה ואין לה יותר פניות או זמן להקשיב לאימא הזאת שלא מרפה. אתן מעדיפות לנהל שיחות ערות בוואטסאפ, לצלם וידאו במיוזיקלי ולהעלות תמונות אינסופיות באינסטגרם.
אתן ישנות 17 שעות ברצף ואני נשבעת שאני מתגעגעת לימים האלה שהייתי זומבי מהלך כי הייתן קמות כל יום בין ארבע לחמש לפנות בוקר, כולל שבתות, ומעירות אותי בלי שום סיבה.
עכשיו אני כבר לא האימא היפה והכל יודעת שלכן עכשיו אני סתם שרית בת הארבעים, זאת שאתן מזכירות לה כמעט בכל יום שלא נשארו לה עוד הרבה שנים לחיות ושהיא לא ממש מבינה מה צריך או לא צריך להיות.
החיים נראים כמו סרט שאני רואה על המקרן מולי, סרט על החיים שלי אבל שלא באמת קורה לי. הפחדים צפים יותר, השאלות קשות ומאתגרות יותר ולחלקן אני בעצמי עוד לא יודעת לענות. את החברים שלכן איני בוחרת ואין לי שליטה על מה קורה שם בחדרים כשהם סגורים.
אימא מביכה וחופרת
ההסברים נעשו סבוכים יותר ואני מוצאת את עצמי מגמגמת יותר ויותר למול הנשיות המתפתחת שלכן. לא תמיד יודעת מה כואב לכן ולא פעם מוצאת את עצמי מתחננת שתשתפו את אימא שלכן בעוד קצת מידע עליכן ונשבעת שלא אספר דבר. עכשיו אני האימא המביכה שאתן מעבירות ביקורת אפילו על קצב הנשימות שלה ליד מתבגרים אחרים מהשכבה.
"אימא, את חופרת", "אימא, תעשי טובה ואל תתערבי", הם משפטים שבשגרה. אני מוצאת את עצמי אובדת עצות איך להסביר לכן שאתן נשים חזקות שצריכות להתגאות בנשיותן אבל יחד עם זאת מנסה להסביר לכן למה אתן לא כמו המתבגרים הזכרים ולא, אתן לא יכולות לחזור בלילה הביתה ללא ליווי והחצאית או המכנסיים יכולים להיות קצרים אבל לא מדי ושעכשיו, אחרי שקיבלתן מחזור וההורמונים שלכן משתוללים, לא תמיד תבינו מדוע העולם נוהג כמנהגו ובתוככן סערה מתחוללת, לרוב בלי סיבה.
קראו עוד:
האמנית שהופכת ציורי ילדים לתכשיטים
3 שאלות שיעזרו לילדים לשתף פעולה
אני מוצאת את עצמי מבטיחה לכן שלא הכול נגמר והחיים ממשיכים גם כשמישהו אומר לכן "לא" או לא מקבל את דעתכן, ושעוד יהיו הזדמנויות רבות להשפיע ושגם תורכן להכריע יגיע. שאין באמת תשובות לשאלה "למה העולם יכול להיות מרושע וחסר רגישות?" ושתפגשו, ולא פעם, אכזבות, רשעות, חוסר צדק וגזענות, ויכול להיות שלמרות שתהיו צודקות העולם יחשוב ויתנהג אתכן אחרת.
מתבוננת בכן מתרגשות לנוכח התאהבות ראשונה מחסירה פעימה וליבי דופק יחד עם שלכן כשהתחושות כמו קסמים בלתי מוסברים מציפות את כל הוויתכן ויודעת שעוד רגע לבכן עלול להישבר.
זיכרונות ההתבגרות שלי צפים ומתחברים עם ההווה שלכן, געגועים ופחדים מהולים בהרגשה שהכול אפשרי, פתוח ואינו ידוע מראש וכל מה שאני רוצה זה להגן עליכן ולמנוע את הכאב שיש ועוד יהיה לכן. כאב, שאיש אינו יכול למנוע.
מתגעגעת לימים שמילה אחת שלי הייתה מרגיעה, שנשיקה אחת שלי על פצע פתוח הייתה מעלימה את הכאב ופלסטר עם לבבות היה מצליח להעלים גם חלומות רעים.
ולפעמים בלילה כשאתן ישנות אני נכנסת לחדרים שלכן נושמת את העור הקטיפתי שלכן. אתן מריחות ומרגישות כמו פעם כשהייתן קטנות ולרגע קסום אחד פתאום נעלם כל המרחק בין אם ובת.
הכותבת היא אימא לשתי בנות מתבגרות שמלמדות אותה למרות האתגרים ואולי בזכות שלאהבה אין גבולות.
לפנייה לכתב/ת 
