"כשילדים נופלים מהלולים את מפסיקה לצלם ועוזרת"
כשרוני גפן, יוצרת דוקומנטרית, שמעה שזרקו בקבוקי תבערה על גן פליטים בתל אביב, היא החליטה לגשת לשם באופן מיידי. התוצאה היא סרט מרגש בשם "גן בלסינג", שעוקב אחרי שיקום הגן ומתמקד בגננת ובאחת הילדות שחיות בו, לולה. ריאיון
כשינתחו את הטעויות והכשלים בטיפול בבעיית הפליטים ומהגרי העבודה בישראל, אירוע גזענות אחד יבלוט - זריקת בקבוק התבערה לעבר גן הילדים בשכונת שפירא באישון לילה. זה קרה בדיוק לפני שש שנים - ארבעה בקבוקי תבערה נזרקו בסוף אפריל 2012 לכיוון דירות שונות שבהן התגוררו פליטים, כשבאחת מהדירות הופעל גן ילדים. הגן היה ריק, כך שחוץ מרכוש לא היו נפגעים.
התמונות מהמקרה, כמו גם המהומות וההפגנות שבאו בעקבותיו, נצרבו בזיכרון הקולקטיבי שלנו. לא עבר חודש מהאירוע ומירי רגב כבר אמרה את המשפט הבלתי נשכח, "הסודנים הם סרטן בגוף שלנו", באחת מהפגנות התמיכה בתושבי שכונות דרום העיר, שבאו בעקבות התחממות הגזרה. אבל במהלך החודש הזה קרה עוד משהו, שכבר לא זכה לכותרות ראשיות בכלי התקשורת - שיקום גן הילדים שנשרף.
באותה תקופה, רוני גפן, יוצרת דוקומנטרית, ידעה שהיא רוצה לעשות סרט תיעודי על הפליטים, וליתר דיוק על הילדים שלהם. "עשיתי סרט קצר על מבקשי המקלט שלומדים עברית ועל הדרך הכרתי הרבה נשים שסיפרו לי על הילדים שלהם. ככה נחשפתי לכל העניין הזה של מחסני הילדים. זו חוויה מאוד חזקה להיחשף לגן כזה. בדרך כלל מדובר בחדר וחצי עם 30-40 ילדים וכשנכנסים לשם כולם קופצים עליך. זה מפגש מאוד שונה ביחס לגנים בארץ - יש משהו ברצון של הילדים ובכמיהה שלהם לחום שמאוד נוגע ללב", היא מספרת.
מחסני הילדים זה הכינוי שניתן לגנים שמפעילים פליטים ומהגרי עבודה בדרום העיר. בגנים האלה אין פיקוח של העירייה והתנאים הסוציאלים והתברואתיים לקויים. חלק מהילדים סובלים מהזנחה רגשית ומאחר שאין מספיק אנשי צוות, לעיתים קרובות הילדים נחבלים ונפצעים, כשלא פעם ישנן פגיעות אנושות שעלולות להסתיים במוות.
יומיים לאחר שגפן שמעה על בקבוק התבערה שנזרק היא כבר חיפשה את הגן המדובר. כשמצאה אותו, ילדה בת חמש בשם לולה מאריתראה משכה אותה פנימה והכירה לה את הגננת, פליטה מניגריה בשם בלסינג. "זה היה מרתק, גם ללולה וגם לבלסינג היו סיפורים מאוד מעניינים. החלטתי שאני רוצה שהסרט יתמקד רק בגן הזה".
התוצאה של המפגש היא הסרט התיעודי "גן בלסינג", שיוקרן בהקרנת בכורה ב"סולידריות - פסטיבל תל אביב לקולנוע וזכויות אדם", שיפתח היום (ה') בפעם השישית בסינמטק תל אביב. הסרט לא מתאר את הלילה הסיוטי ההוא, אלא את מה שקרה בחודשים שאחריו. הוא מתמקד בעיקר בחייהן של לולה, שקשה שלא להיסחף באנרגיות ובמצבי הרוח שלה, הנעים באופן קיצוני משמח לעצוב, ובבלסינג, שאף שגזרות שונות נופלות עליה מהשמיים, מצליחה לעמוד ולהילחם על גן הילדים שלה. לשתיהן סיפורים לא קלים - שתי אחיותיה של בלסינג נרצחו בניגריה ובעלה גורש מהארץ; לולה, שאימה עבדה בלילות, שהתה רוב היום והלילה עם בלסינג.
"הקשר בין לולה ובלסינג היה מאוד חזק. לולה הייתה סוג של מתורגמנית עבור בלסינג והגן בעצם היה הבית שלה, כך שהיה ביניהן משהו מאוד סימביוטי", מספרת גפן.
הריאיון בינינו מתקיים בדירת חדר וחצי של לולה, כיום בת 12, ליד התחנה המרכזית, שם היא חיה עם אימה, אביה החורג ואחיה הקטן. היא לא מרבה לדבר, אם מביישנות או מכך שהיא לא זוכרת את האירועים, אולם מדי פעם היא זורקת הערות משלה. את הרגע שראתה את הגן נשרף היא דווקא זוכרת. "הלכנו לראות אותו נשרף", היא אומרת.
לצלם סרט תיעודי במקום שזקוק לכמה שיותר ידיים עוזרות זה לא קל, וגפן מודה שפעמים רבות היא הייתה צריכה להניח את המצלמה. "רציתי לחשוף את העולם הזה אבל גם באתי כמו מתנדבת. חום יולי-אוגוסט, אין מזגן, ילדים יושבים כל היום מול הטלוויזיה. בגן של בלסינג זה בכלל היה קיצוני כי הכול נשרף. הם ישבו על הרצפה והיו תנאים מאוד קשים. את נמצאת במקום הזה ושואלת את עצמך, 'מה, אני לא אקנה משהו לגן?'. כשילדים נופלים מהלולים את מניחה את המצלמה ועושה את מה שצריך לעשות. זה לא היה רק לבוא ולהיות מאחורי המצלמה".
ובמקרה של גפן הסיפור הפך לעוד יותר מורכב. מיד לאחר שנזרק בקבוק התבערה על הגן, בעל הדירה נבהל מכך שמופעל גן ילדים בנכס שלו וביקש מבלסינג להתפנות. גפן ידעה שהיא רוצה לצלם את המפגש, אך הופתעה לגלות שבעל הדירה הוא לא אחר מדוד שלה. "פתאום מי שנכנס היה דוד שלי. ישר אמרתי לצלמת שתפסיק לצלם, כי היה בזה משהו מביך בעיקר. הוא גם לא אהב את המצלמה וגם לא את העובדה שאחיינית שלו עושה סרט כדי לעזור לפליטים".
לדבריה, מאותו רגע הסרט לא רק התמקד בגן, אלא גם בהשלכות השונות של קיומו על אנשים סביבו. "בהתחלה עשיתי זום-אין לגן ואיך שדוד שלי נכנס עשיתי זום-אאוט. כי בעצם יש את הגן ומסביבו עוד דברים כמו בעל הדירה שמפחד שיקרה משהו לילדים, והשכנה למשל - היה לה מאוד לא פשוט לחיות שם. 24 שעות שאת שומעת את הילדים - וזה לא רק הרעש, זה גם האינטנסיביות והמצוקה".
גפן התחילה לעזור לבלסינג למצוא מקום לגן חלופי, אולם הדבר היה כמעט בלתי אפשרי. בשלב הזה נכנסו לתמונה עמותת אליפלט, אותה ייסדה העיתונאית יעל גבירץ ומטרתה לעזור לילדי הפליטים ומהגרי העבודה. ככה הם בעצם מצאו גן חדש, מרווח יותר, לבלסינג ולילדים שלה. "אחרי הגן הזה הם עברו עוד גנים, וכל פעם זה היה בגלל השכנים - הם היו מאוד לא נחמדים לילדים, שפכו לידם מים חמים או ביקשו להוריד גדר שבלסינג בנתה כדי שהילדים לא ירוצו לכביש", מספרת גפן, "היא ממש נלחמה על הגן שלה".
אף שעברו שש שנים מאז שהסרט צולם (לדברי גפן העריכה היא שלקחה הכי הרבה זמן), מעציב לגלות עד כמה הוא רלוונטי. "התמונות האלה היו יכולות להיות מצולמות גם עכשיו. גם מחר הצעירים פה יכולים לזרוק בקבוק תבערה על גן ילדים וזה עצוב. מי שסובל ראשון מכל ההסתה זה הילדים. הם הראשונים להיפגע".
הודעת המדינה לבג"ץ על ביטול תוכנית הגירוש לאחר קריסת המתווה, ללא הצעת שום פתרון בנושא - ממחישה כמה לא סביר שהאוכלוסייה הזו תזכה לטיפול ראוי מצד המוסדות בזמן הקרוב. "הסרט מנסה להגיד שכל האנשים שמעורבים בגן הם קורבנות לאוזלת היד של המדינה בכל מה שקשור לפליטים, בין אם זה בעל הדירה, השכנים ובטח ובטח הפליטים. מתסכל להבין שהפתרון המוצלח שנתניהו הציע נפל בגלל כמה טוקבקים".
בימים אלה משפחתה של לולה מנסה להשיג אשרת שהייה בקנדה, שם הם מקווים שיהיה להם יותר טוב. "ההורים שלי רוצים שניסע מפה כדי שלא יהיה מי שיגיד לנו 'תעופו מפה ותחזרו לאפריקה'", היא אומרת. בשלב זה היא עדיין חולמת בגדול, "אני רוצה להיות האישה הכי מהירה בעולם. גם בכדורגל אני טובה", היא מוסיפה.
גפן רוצה שכמה שיותר אנשים יראו את הסרט. "אני רוצה שכמה שיותר אנשים, שהם לאו דווקא פעילים, יראו את הסרט. תמיד בהקרנות האלה ובאירועים למען הפליטים רואים את אותם האנשים ואני רוצה שאנשים שהם לא חלק מהמאבק יחשפו לסיפור".
הקרנת "גן בלסינג" תתקיים ביום ראשון ה-29 באפריל בסנימטק תל אביב ומיד לאחריו יתקיים פאנל בנושא.
