טוב שמחירי הדירות בישראל גבוהים
הביקוש למגורים במרכז נובע מקושי להתפרנס בפריפריה ומוביל ליוקר הדיור באזור תל אביב. המדינה צריכה להתמקד בפיתוח תעסוקה בנגב ובגליל במקום להתהדר בזה שהצליחה להוריד את מחירי הדירות בכמה אחוזים
ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר האוצר משה כחלון(צילום: אלכס קולומויסקי)
הפולמוס סביב שיעור ירידת מחירי הדיור בישראל בחודשים האחרונים מפספס את העיקר. הרי אחרי עליה של 130% בעשור בממוצע הארצי, אחוז פחות או יותר לא משנה דבר ביכולת של משפחה צעירה ממוצעת לרכוש דירה. לכן כדאי לגשת לנושא מזווית אחרת, ונתחיל מעובדה בסיסית: דירת שלושה חדרים בטבריה עולה סביב חצי מליון שקל, לעומת פי שלושה ברמת גן. זה לא שאין דיור בר-השגה בישראל. פשוט אין דיור כזה במרכז הארץ.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
השוק פועל מן הסתם לאזן את הביקוש וההיצע, ולכן משמעות הפערים במחירי הדיור היא פיזור לא מאוזן של האוכלוסייה במדינה. מובן שהביקוש לדיור גבוה יותר בלב הכלכלי של מדינה, אבל המצב יצא מכלל שליטה. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 41% מתושבי ישראל מתגוררים כיום במחוזות תל אביב ומרכז. לשם המחשה, בלונדון רבתי חיים רק 13% מכלל תושבי הממלכה המאוחדת ובפריז רבתי פחות מ-18% מתושבי צרפת.
לא מדובר בעניין של עדיפויות פרטיות בלבד. המצב הלא מאוזן הזה פוגע בנו אסטרטגית מכמה בחינות: ריכוז יתר גורם לבעיות תשתיות, לזיהום הקרקעות, ובעיקר לסכנת התמוטטות במידה שאותו מרכז מותקף, לא עלינו, במלחמה למשל. די להיזכר בביטולי הטיסות לנמל התעופה בן גוריון בצוק איתן להבין מה הנזק הפוטנציאלי.
אם מתמקדים באוכלוסיה היהודית, הנתונים קיצוניים אפילו יותר: 49% מתגוררים ב-7% משטח המדינה. מחצית מהעם היושב בציון מצטופף ב-1,469 קמ''ר. לטוב או לרע, רק איפה שההתיישבות היהודית חזקה נשמרים החוק והסדר, ולחלופין דלילות האוכלוסייה בנגב ובגליל פתחה דלתות לפשיעה רחבה ולאוזלת יד באכיפה.
לכן, טוב שמחירי הדיור מוסיפים להיות גבוהים ולשקף לאזרח-צרכן הפרטי את המציאות הזאת. השוק עושה את שלו בקצב אטי בלבד עם עליית הביקוש בצפון ובדרום שמשתקף בעלית המחירים גם שם (ב-20 שנה ירד שיעור האוכלוסייה במרכז רק באחוז אחד, ושל תושבי הנגב והגליל עלה רק ב-0.5%).
אז למה בעצם אזרחי ישראל לא עוברים לפריפריה באופן מסיבי? למה הביקוש לא אלסטי מול הסימנים שמאותת לו השוק? הרי לאף אחד אין שורשים בני דורי דורות ברמת גן שיקשרו אותו לשם כחקלאי לאדמתו.
(צילום: Shutterstock)
אבל סדר העדיפויות במדינה הפוך: תכנית מחיר למשתכן עלולה לעלות 20 מיליארד למדינה, שאיתם אפשר היה להשלים כמה וכמה פרויקטים של הרחבת רכבת ישראל שתקועים עדיין בשלבי תכנון.
כך או אחרת, גם זה לא יספיק לקרב את הפריפריה למרכז. גם אם כל הארץ תרושת רכבות מהירות, יש גבול כמה רחוק ישתלם לגור עם עבודה במרכז. לכן צריך לפעול אקטיבית ליצירת מרכזים משניים ברחבי הארץ. התהליך החל כבר עם מעבר בסיסי צה''ל לדרום או פתיחת בית ספר לרפואה בצפת, אבל הוא חייב להאיץ.
לא חסרים אמצעים בלתי מנוצלים לפיזור אוכלוסין בר קיימא, כזה שלא יחזור לכפייה ולכשלים של שנות ה-50. למעשה, אין מניעה עקרונית ליצור אזורי תעשיה מובילים, למשוך השקעות דרך פטורים ממס, לתמרץ התמחות ומצוינות שתתיישב בספר. למרות המחיר התקציבי הכרוך בכך, המדיניות הזאת כדאית בשביל היתרונות של חלוציות מודרנית.
מעבר לכך נדרש לפזר את ההשקעה הממשלתית בתרבות ובחינוך. רק כך יהפכו אותן פריפריות לאטרקטיביות יותר בעיני מהגרי פנים פוטנציאליים שרגילים לסטנדרטים מסוימים. והדבר תלוי אולי גם בחיזוק הממד המקומי: לישראל חסר דרג בין היישוב לבין המדינה, שיוביל את חיי המחוז באופן שמתאים לפיתוח שלו ולא רק עונה לצרכים המשרדים הממשלתיים. או לכל הפחות, חיזוק סמוכתן ומעמדן של המועצות האזוריות לפי התפיסה שמי שחי במקום מבין הכי טוב מה הצרכים שלו.
סוגיית ריכוז האוכלוסין חוצה מגזרים. גם אצל החרדים, בעיית הצפיפות בירושלים ובני ברק חמורה, עם מאות משפחות שמעדיפות לגור במחסנים ולא לעבור. במקרה הזה אפשר ללמוד מהניסיון של ביתר עילית: יצירת עיר יש מאין. אם מגייסים למשימה קהילות שלמות, כולל רבנים, ניתן ליישב אותן ולהפריח את השממה בתנאים חברתיים מתאימים, שיעניקו להם את האוטונומיה הנחשקת מחד, ויבטיחו נוכחות ישראלית גם בעומק הנגב מאידך.
הדור שלנו מתאפיין בהתפשטות הרשת כצורת ההתארגנות הבסיסית בכל התחומים. לטובת הפרט ולטובת הכלל הגיע הזמן להתאים את ישראל לעובדה הזו ולשים קץ לריכוזיות הגיאוגרפית.
ניקולא נסים טובול הוא רכז פרויקטים במכון לאסטרטגיה ציונית
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
ניקולא נסים טובול
מומלצים
