"הבטיחו שיהיה בסדר ודבר לא בסדר. 10 ילדים הלכו": לוויות הרוגי האסון
שבעה מהרוגי אסון נחל צפית הובאו למנוחות. אמה של אלה: "שלחת לי תמונה וכתבת לא לדאוג. מאז לא ענית". אביו של צור: "מחבקים את המכינה ולא כועסים. תמשיכו לטייל". אמה של מעיין: "לימדת אותי ערכים וציונות". אביה של יעל: "איך לקחה אותך הסופה?"
דרכם האחרונה של הרוגי אסון הנחל: היום (ו') הובאו למנוחות אלה אור, צור אלפי, אגם לוי, יעל סדן, מעין ברהום, שני שמיר ואילן בר שלום - שבעה מההרוגים באסון נחל צפית. ביום ראשון יובאו למנוחת עולמים שלוש ההרוגות הנוספות באסון נחל צפית - רומי כהן, עדי רענן וגלי בללי.
בני משפחתו של צור אלפי ספדו לו בבית העלמין במזכרת בתיה. אביו אמר: "אין בנו כעס, יש בנו רק אהבה. אנחנו מחבקים את החבר'ה מהמכינה היקרה הזאת. תנחומים לכל המכינה, אנחנו לא כועסים על אף אחד. תמשיכו לטייל ולהיות טובים". אחותו של צור, יעל, אמרה: "אחי הקטן, רק שלשום עזרתי לך לארוז תיק לטיול שממנו לא חזרת. אני עדיין מחכה שמישהו יגיד לי שזה לא אתה".
אלפי, תלמיד כיתה י"ב בן 17, התקבל למכינה והיה אמור להתחיל ללמוד שם בשנה הבאה. אחותו הוסיפה: "היית לי כמו אח תאום, החבר הכי טוב, מודל לחיקוי. מעולם לא פגשתי בן אדם טוב כמוך. אני מקווה שטוב לך במקום שאליו הלכת, שהחיים היו טובים אליך, שעם הזמן אלמד לקבל את האסון הזה. תשמור עלינו מלמעלה, אתה תמיד איתי בכל צעד".
לדבריה, "כשנסחפת במערבולת הזו, במים האדירים שלא יכולת להם עם כל הכישורים שידעת. גם שחייה, גם צלילה, גם טיפוס. וכל הכישרונות האלה לא עזרו לך לצאת, לעלות למעלה. שמעתי שניסית לעזור לחברים, להציל אותם. זו הקרבה עצמית אצילית של מנהיג מלידה. זה מתאים לך".
סבתא נוספת של צור אמרה: "נכדי היקר צור, אהבת חיי. נשמתי. אוהבת אותך בכל לבי. ילד נפלא, אהוב, טוב לב, מיוחד. היית לי נכד יקר". היא הקריאה ברכה שכתב לה ליום הולדתה: "סבתוש, יום הולדת שמח. אני מעריך אותך כל כך. אני לא חושב שיש עוד מישהו שבקשר כל כך טוב עם סבתא שלו. אני לא מסוגל לדמיין את החיים שלי בלעדייך וגם לא רוצה. את מאחל אושר ובריאות ואהבה והצלחה". היא ביקשה ממנו סליחה, "לא הצלתי אותך. היית על הידיים שלי כל כך הרבה שנים. אי אפשר להפריד בינינו. בחבל הטבור אנחנו מחוברים".
ידידה של צור ספדה לו: "צוקי, אני כועסת עליך, זה היה יכול להיגמר אחרת. למה עזרת לכולם? ברגעים כאלה רוב האנשים יצילו את עצמם. אבל אתה לא כל אחד. למה לא יכולת פעם אחת לשים את עצמך לפני אנשים אחרים? מהרגע שהכרתי אותך הפכתי לבן אדם טוב יותר. איזה משוגעים היינו צור. אני זוכרת שכעסתי עלייך שחתמת ויתור על טיס, אבל אמרת לי 'אל תדאגי, את תבואי לטקס של 669'. אני לא אשכח אותך לעולם".
מעין ברהום הובאה למנוחות בבית העלמין בירושלים. דורית, אמה, סיפרה: "מעין עשתה אותי אמא. היא נתנה לי את התפקיד הכי חשוב. היא לימדה אותי ערכים וציונות. אמא, היא אמרה לי, לא צריך להיות רק חכם אלא גם צודק. האמבולנס הגיע רק בשש כי עזרת לכולם לעלות למעלה, מאמינה שיהיה בסדר, שמלאך כלשהו יבוא וישמור עליך". לבסוף התנצלה: "סליחה שעשיתי אתכם בוכים".
אורית, אחותה של מעין: "מעין אחותי היחידה. אני לא יכולה לדמיין שלקחו אותך ממני. לא יכולה לחשוב שלא תצאי מהחדר ותתני לי חיבוק, חיבוק כל כך גדול מגוף קטן. הייתה לי הזכות להיות אחותך. כמה חכמה. ביום שלישי הייתה הפגישה האחרונה. היינו בים וכשהתרוממת גוננתי עליך שלא יקרה לך כלום. מצטערת שלא יכולתי הפעם לגונן עליך. אשמור עליך ועל אבא. תהיי איתי בכל רגע בחיים, לעולם ועד. אוהבת אותך".
חן, אחותה, אמרה: "לא נתפס שאנחנו סופדים לך, לא הגיוני. למה אני צריכה לקבור את אחותי? זה לא נכון. אבל נסתרות דרכי השם, היית מלאך, הוא רצה אותך לידו. תסתכלוי עלינו מלמעלה, תשמרי עלינו. אתגעגע אליך כל כך. אחשוב עליך כל יום. אני אוהבת אותך כל כך, אחותי הקטנה והיפה".
אופק, חבר של מעין, אמר: "אמרתי לך תמיד שאני יודע להקשיב ואהבת אותי כמו שאני. מי שזכה להכיר אותך וכמוני קצת יותר זכה לקרן אור ולחיוך רחב. 'אף פעם לא אהבתי גבר כמוך', ככה אמרת לי. ואני הספקתי להגיד לך לפני שהלכת שאני אוהב אותך. חיית חיים מלאים וקצרים כמו של מבוגרים. נשבע לך שאני אשמור על חברייך הקרובים ועל ההורים שלך גם אם זה יעלה לי במחיר יקר".
"נערה מקסימה עם חלומות גדולים"
אלה אור, בת 18, מובאת למנוחות במעלה אדומים. אמה שרית אנג'ל אור היא מנהלת בית הספר היסודי נופי הסלע. בהלוויה ספדה לה: "אלה שלנו. באנו להפרד ממך. אלה יקרה שלי. נולדת באחת בלילה בליל שבת. אחות קטנה. ילדה מלאת מרץ ושמחת חיים. אוהבת לסייע ולעזור. מצטיינת בלימודים. אוהבת טיולים בטבע. ילדה דעתנית. מנהיגה. אמרת לנו שבשנה הבאה תלכי לשנת מכינה לתרום. ואז לצבא. רצית להיות מדריכת חי"ר. היית ילדה ערכית. מש"צית. אוהבת את הארץ, מלווה בטיולים ומדריכה.
"אני כמו כל אמא. דואגת. חופרת. שולחת הודעות. איפה את. מתי את חוזרת. תמיד היית משיבה 'אימוש, אל תדאגי, אני בדרך'", אמרה אמה.
"היית ילדה מיוחדת. לא הספקתי לראות אותך כשארגנת את התיק לטיול הגיבוש. איזה גיבוש. 10 ילדים הלכו. התעכבתי קצת בבית הספר, בהתחלה לא הסכמתי שתחתמי בשמי על אישורי היציאה. שלחת לי את הטלפון של המדריכה. דיברתי איתה - איך במזג אוויר כזה סוער? כל הארץ סוערת. לא קיבלתי תשובות. הבטיחו לי שהכל יהיה בסדר ומאובטח. אבל שום דבר לא בסדר.
"בערב עדכנת אתי שאתם לנים בעין תמר. שלחת לי תמונה בבוקר באוהל וכתבת לי לא לדאוג. ביקשתי ממך שלא תעמיסי על הגב. מאז לא ענית לי יותר. הלכת, אלה שלנו".
האב איציק העיד: "כשאני שומע מה אומרות עליך החברות - אפילו לא ידעתי שאת כל כך מיוחדת. זכינו בך אלה רבקה היקרה לפקדון רק של 18 שנים. הקב"ה את הפרחים המיוחדים קוטף מהר והיית פרח מיוחד. הבת הקטנה שהאירה את הבית, אהבת את ארץ ישראל, אהבת לטייל בארצנו הקדושה. אנחנו קוברים אותך בטרם עת באדמה קדושה זו. אוהב אותך ולעולם לא נשכח, אלה רבקה היקרה, יהי זכרך ברוך".
סבא של אלה, רפי אנג'ל, סיפר כי "בהיוודע לנו מזג האויר צלצלנו למדריכה האחראית והתחננו לבטל את הטיול. התשובה הייתה, 'אל תדאגו, סמכו עלינו'. הרי התוצאות של ה'סמוך'. השבת היינו אמורים להיות אמא שרית ואבא איציק וסבא וסבתא כמובן אך ורק עם אלה היקרה, בפינוק ובאהבה. אנחנו לא מעכלים את האסון שנפל עלינו וכבר מתגעגעים לחיוך והחיבוק שלך. יהי זכרך ברוך".
מאות חברים ובני משפחה נפרדו מיעל סדן בבית ההלוויות שמגר בירושלים. קובי האב התקשה לדבר ולהיפרד ממנה: "היית אושר עילאי, אני פשוט לא מאמין, זה לא נתפס. זו לא דרך העולם ילדתי, מה לא עשיתי בשביל שתהיי מאושרת. אי אפשר להיפרד ממך. אני לא יכול להיפרד ממך. את חקוקה בלבי לעולמים".
הוא סיפר: "אתמול היה יום בהיר. איך קורה דבר כזה? ריבונו של עולם. איך זה שבתוך האביב נכנסה סופה, סופה שלקחה אותך? אין לכם מושג מה זה, זה לא נתפס".
הלווייתה של אגם לוי נערכה בבית העלמין בלב השרון. בבית הנוער במושב חרות התכנסו חבריה וחברותיה, ממררים בבכי, כואבים את מותה באסון. הם לוו על ידי עובדים סוציאליים של המועצה. "כולנו בלב שבור מתקשים לעכל את הבשורה הקשה שאגם נספתה", אמר מזכיר המושב מיכה זוהר, "הכאב הוא גדול. בלתי
נתפס. מדובר במשפחה אהובה ומדהימה ועתה עלינו לחזק אותה בשעה הקשה". אגם, תלמידת כיתה י"ב בקריית החינוך בני דרור, הייתה אמורה להתחיל ללמוד בשנה הבאה במכינת "בני ציון", וחברותיה סיפרו כי הייתה נרגשת לקראת טיול הגיבוש. משפחתה: הוריה שירי ושי ואחיה אופק ושקד, תמכו בהחלטתה.
לפנייה לכתב/ת 
