השערורייה של דקות הדומייה
מחיאות כפיים במקום דקת דומייה במגרשים, שמטרתן למנוע מחוליגנים "לטמא" אותה, דווקא מחליאות אותי
תארו לכם שביום השואה נמחא כפיים במקום לעמוד דום. תארו לכם שביום הזיכרון, בטקס בהר הרצל, כל הנוכחים ימחאו כפיים במשך שתי דקות לזכרם של הנופלים. השערורייה של מחיאות כפיים במקום דקת דומייה במגרשים, שמטרתה למנוע מחוליגנים "לטמא" אותה, דווקא מחליאה אותי.
מילא שמדובר במוות של כוכב עבר שמקריאים את פועלו, את הישגיו, משפחתו נמצאת במקום ומקבלת איזו תשורה. במקרה הזה אפשר ורצוי למחוא כפיים. במשחקי השבת, כשרצו לעמוד דקת דומייה לזכר 10 הנספים באסון בערבה, צרם לי מאוד שמיד עם הכרזת הכרוז על דקת הדומייה (צפיתי בטלוויזיה במשחק בין בני יהודה להפועל ב"ש), אוהדים רבים מחאו כפיים, ואח"כ השחקנים והשופטים. כפיים למי, כפיים למה? פה צריך להרכין ראש במשך דקה ולהיזכר, אין פה שום מאורע או הישג. יש לבטל את הנוהג הקלוקל, או להגיד: "אנו מבקשים דקת דומייה ללא מחיאות כפיים".
אני זוכר בעבר אוהדים שהיו קוראים באמצע דקת הדומייה קריאת עידוד לקבוצה שלהם, מקללים, אבל הרוב היה עומד דומם. אם זה היה מתגבר, השופט היה מקצר את דקת הדומייה. אנחנו מוותרים מראש לאוהדים החוליגנים, משתיקים אותם במחיאות כפיים וטופחים לעצמנו שלא בצדק על השכם. מספיק עם הפארסה הזו, אותי זה יותר מעליב.
לפנייה לכתב/ת 
