מניפים דגל אדום? האחד במאי מנסה להישאר רלוונטי ב-2018
האחד במאי הפך ליום הפועלים הבינלאומי בעקבות דרישת העובדים כבר ב-1886 לקצר את יום העבודה ל-8 שעות. נשמע לכם מוכר? בצדק. גם היום, 132 שנים לאחר מכן, ארגון העובדים הגדול בישראל הציב לעצמו את אותה המטרה בדיוק. האם האחד במאי עדיין רלוונטי בעידן שלנו? צפו והצביעו
דם, יזע וזכויות עובדים: ב-1 במאי 1886 פתחו איגודי העובדים בארצות הברית בשביתה כללית, לאחר שדרישתם לקיצור יום העבודה לשמונה שעות לא נענתה. מספר ימים לאחר מכן הפכו ההפגנות בעיר שיקגו למהומות, בהן נהרגו עשרות שוטרים ומפגינים. המהומות הללו זכו מאוחר יותר לשם "מהומות היימרקט" (heymarket). כך הפך הדגל האדום לסמל התנועה הסוציאליסטית – לזכר דם הפועלים שנשפך – והאחד במאי ליום הפועלים הבינלאומי.
132 שנים לאחר מכן, התבשרו עובדי ישראל כי שבוע העבודה התקצר ל-42 שעות וכי מטרתו הסופית של יו"ר ההסתדרות, אבי ניסנקורן, למעשה זהה לאותה מטרה היסטורית שלא הושגה – קיצור שבוע העבודה ל-40 שעות, ויום העבודה ל-8 שעות.
כיום מצוין האחד במאי במדינות מערביות רבות, ובהן גרמניה, צרפת ואיטליה, ונחשב ליום שבתון כללי. דווקא בארצות הברית, בה "נולד" היום, הוא לא מצוין כלל, ובמקומו נקבע "יום העבודה" (labor day) ליום שני הראשון בחודש ספטמבר. בישראל האחד במאי נחשב ליום בחירה בלבד, בו עובדים יכולים לקחת חופש גם ללא הסכמת המעסיק, במידה והודיעו על כך 30 יום מראש.
מבחינת חגיגות, בישראל כבר לא מתקיימים המצעדים הגדולים של שנות קום המדינה, בהן שלטה מפא"י הסוציאל דמוקרטית, ונכון להיום האחד במאי מצוין במצעדי צנועים של ארגוני הנוער העובד והלומד וארגוני זכויות אדם, ואף נחגג ביציעי חלק מקבוצות הספורט בישראל הנושאות את סמל הפועל.
לפי הסתדרות הנוער העובד והלומד, "החג יצוין גם השנה בתהלוכה ססגונית ובעצרת בבית ההסתדרות, בתהלוכה ייקחו חלק 5,000 חניכים, בני נוער, צעירים, עובדים, ועדים ואיגודים מקצועיים, אשר יצעדו ברחובות תל אביב ויגיעו לבית ההסתדרות, שם תתקיים עצרת בסימן 70 שנים של עבודה ישראלית".
במהלך השנים אומץ האחד במאי על ידי משטרים טוטליטריים כמו המפלגה הנאצית בגרמניה, וגם על ידי ברית המועצות וסין הקומוניסטיות , מה שהוביל תנועות ליברליות ימניות להצהיר כי לא ניתן להפריד בין הסוציאליזם והאחד במאי, לבין תורתם של דיקטטורים רצחניים כמו סטלין ומאו צה טונג.
הצהרות כאלה ניתן למצוא גם היום בישראל, אצל מנהיגי "התנועה הליברלית החדשה" ומרכז איין ראנד בישראל שמקיימים באחד במאי "אירוע זיכרון לזכר קורבנות הקולקטיביזם ברחבי העולם" בסמוך לבניין ההסתדרות שבתל אביב, קצת לפני המצעדים מלאי התקווה של תנועות הנוער. בועז ארד, ממייסדי התנועה הליברלית החדשה ומנכ"ל מרכז איין ראנד, אמר לקראת האירוע כי: "מול אלו המפגינים למען אותה אידאולוגיה של כמה מרוצחי העמים השפלים בהיסטוריה - נבוא אנחנו - ונעלה על נס את זכרם של עשרות המיליונים, שכל חטאם היה שחיו תחת דגלים אדומים".
לעומתו הצהירה ניצן רוזנווקס, מתנועת דרור ישראל המרכזת את אירוע תנועות הנוער כי: "בחגיגות 70 שנה למדינת ישראל, נחגוג את כל מה שהושג ב-70 השנים האלה ע"י העובדים וע"י ההסתדרות הכללית, ואת תנופת ההתאגדויות החדשות במשק, שמחזקת את ציבור העובדים. נמשיך להיאבק למען העובד, העובדת, למען הנער והנערה העובדים, ונזכור שיש לנו עוד על מה להיאבק".
תנופת ההתאגדויות אותן מזכירה רוזנווקס, באה לידי ביטוי גם בנתונים האחרונים שפורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הנכונים לשנת 2016, ולפיהם רוב העובדים בישראל עדיין מכירים בערכה של ההתאגדות וארגוני העובדים, גם אם הם אינם מרוצים לחלוטין מיעילותם.
לפי הנתונים, מתוך כ-3 מיליון שכירים בני 20 ומעלה בישראל, 27% חברים בארגון עובדים כלשהו (כ-791 אלף איש), עלייה של 2% מאז 2012. 89% מהציבור (בני 20 ומעלה) מסכימים כי לעובדים יש זכות להתאגד, 65% סבורים כי במקומות עבודה שבהם פועלים ארגוני עובדים תנאי העבודה טובים יותר ו-64% סבורים כי יש בהם ביטחון תעסוקתי.
עם זאת, רק 56% מהשכירים החברים בארגון עובדים, מרוצים מפעילות הארגון שבו הם חברים. זוהי אמנם עלייה לעומת שנת 2012, בה 49% בלבד הגדירו עצמם כמרוצים. כשליש (31%) מהשכירים אינם מרוצים מפעילות הארגון שבו הם חברים, ו-13% לא ידעו להשיב.
אך גם אם עובדי ישראל מכירים עדיין בחשיבותה של העבודה המאורגנת ומעוניינים בהמשך קיומה, התחזיות הדרמטיות לגבי עלייתם של הרובוטים בעלי האינטליגנציה המלאכותית והאוטומציה אשר צפויים לשנות לחלוטין את שוק העבודה ולקחת עשרות אלפי משרות מעובדים, מובילות כבר עכשיו למדיניות אשר צפויה לפגוע בזכויות העובדים ולהיאבק באיגודי העובדים.
רק לפני כשבוע התפרסם דו"ח של הבנק העולמי אשר קרא לביטול שכר המינימום כדי "להגן על העובדים". בדו"ח המרכזי השנתי של הבנק, קוראים מחבריו להפחתת הרגולציה על שוק העבודה ב"מדינות עניות", לרבות ביטול הדרישה לשכר מינימום, מתן אפשרות למעסיקים לפטר עובדים ללא סיבה, וביטול חוקים המגבילים חוזי העסקה פוגעניים.
לדברי מחברי הדו"ח, השינויים המוצעים יהפכו את העובדים לאטרקטיביים יותר מבחינת עלויות, במאבק מול המכונות והאוטומציה המאיימים להחליפם. "שכר מינימום גבוה, מגבלות מיותרות על גיוס ופיטורים, תבניות מגבילות של חוזים, יהפכו כולם את העובדים ליקרים יותר מול הטכנולוגיה", נכתב בדו"ח.
פיטר בקויס, נציג קונפדרציית איגודי העובדים הבינלאומית בוושינגטון, אמר אז ל"גארדיאן" כי "הדו"ח מתעלם כמעט לחלוטין מזכויות העובדים, מהכוח הבלתי יחסי בשוק העבודה ומתופעות כמו ירידת חלקו של שוק התעסוקה מתוך ההכנסה הלאומית".
בקויס מחה גם על עמדתו של הבנק העולמי כלפי צורות ההעסקה החדשות שחדרו לשוק העבודה העולמי, כמו תחום הכלכלה השיתופית: "הדו"ח מתייחס לעבודה בלתי רשמית בתור מצב בלתי נמנע, וגרוע מכך, רומז שיש לקדם אותה. הוא לא בודק כיצד שוק העבודה נפגע בעקבות אסטרטגיות מכוונות של חברות, כגון מיקור חוץ והסוואת יחסי עובד-מעביד אשר ניתן להתנגד לה באמצעות הגנות משפטיות. עובדים מתחום הכלכלה השיתופית שפעלו להכרה בזכויות שלהם, נתקלו בהתנגדות עזה מצד החברות".
אם כן, נראה כי המאבק על זכויות העובדים שהחל לפני יותר ממאה שנה נשאר די דומה, ולבטח עדיין רחוק מלהסתיים. אך השאלה היא האם בעתיד, מי שיוביל אותו, יהיה גם זה אשר יניף את הדגל האדום.
לפנייה לכתב/ת 
