ביקורת סרט - "משפחה": ככה לא נראה אומץ קולנועי
"משפחה", סרטה החדש של רוני קידר, מתיימר לרצוח את המשפחה הישראלית. כולם אומרים "נועז" אולם אנחנו דווקא חושבים "ילדותי" - ככה זה כשמאחורי דימויים יפים מסתתרת ריקנות גדולה. חבל, משום שקידר היא קולנוענית מוכשרת בבסיסה
כמה מההתייחסויות הביקורתיות לסרטה החדש של רוני קידר, "משפחה", נדרשו למילה "נועז" על מנת לתאר אותו. נדמה שהסיבה לכך הייתה שתיאור קיצוני של משפחה פרוורטית בקולנוע הישראלי הוא משהו שיש להתייחס אליו בהערכה, גם אם התוצאה אינה לגמרי מספקת. למרבה הצער, זה לגמרי לא כך. סרטה של קידר הוא הכול חוץ מנועז. פרובוקטיבי – אולי. מקאברי – ללא ספק. ילדותי – ודאי וודאי.
בדרכה הצנועה והבלתי מתפשרת הפכה רוני קידר לאחת היוצרות המשמעותיות פה. בגיל 33 היא כבר משגרת אל האקרנים את סרטה העלילתי הארוך השלישי (אחרי "ג'ו+בל" ו"סופעולם" שצולם במהלך לילה אחד, ללא תסריט כתוב מראש). אבל עם כל ההערכה לעבודתה הקולנועית של קידר (שכוללת גם כמה סרטים קצרים וסדרת רשת) – סרטה הנוכחי, המרשים מבחינת עיצוב, נדמה כדשדוש במקום. פנטזיה, שיש שיכנו אותה "פמיניסטית", המבצעת גירוש שדים קולני לאותו דיבוק המכונה "משפחה ישראלית".
כבר ראינו סרטים שהציבו במרכזם את התא המשפחתי כאתר של אימה ובלהה. די להזכיר את "מה קרה לבייבי ג'יין?" הקאמפי מ-1962, שבו גילמו בט דיוויס וג'ואן קרופורד שתי אחיות המענות זו את זו, או "טבח המנסרים מטקסס" המיתולוגי מ-1974 שהציג גרסה מעוותת של המשפחה האמריקאית, הפעם כשבט קניבלים חוגג.
אם כבר, סרטה של קידר הוא הקצנה של כל סרטי המשפחה הלא-מתפקדת שהציפו את הקולנוע הישראלי בעשור הקודם ("כנפיים שבורות", "הדברים שמאחורי השמש" ו"אור" הם רק כמה דוגמאות בולטות). הבעיה היא, שהסרט לא אומר משהו משמעותי על התא שהוא עוסק בו ולא, כל המשפחות דפוקות אם נשארים מספיק זמן כדי להתבונן בהן – הוא לא מה שאנו מתכוונים אליו.
"משפחה" – השם מכוון לכל משפחה, באשר היא – מספר על אבא, אימא, אח ושתי אחיות. האב נטול השם (אלי דנקר) הוא איש עסקים קשוח השקוע בעיקר בעצמו; האם (יבגניה דודינה), חסרת זהות אף היא, מכורה לכדורים; האחות האחת (חן יאני) היא דיכאונית בעלת נטיות אובדניות; האחרת (רוני קידר) היא צלמת שהייתה שמחה להיפטר מכולם, וישנו גם אח (אריה הספרי המצוין), חייל אלא מה, שמביא הביתה את המאצ'ואיזם הצבאי הדוחה. כל אחד מהם, למעט הצלמת, ימצא את מותו במהלך הסרט, וגופותיהם יקובצו לפורטרט משפחתי מהגיהינום שחושף את הצפוי להם כבר בסצינת הפתיחה.
הדימוי המרכזי בסרט הוא הבית, שנדמה כמו תפאורה ממעשיה גותית זרה ברוחה למקום הזה (בפועל, הסרט צולם בחלקו בגרמניה). זה אומנם מעניק להתרחשויות ממד אגדתי, שהמציאות מבליחה אל תוכו כל אימת שאחת הדמויות פותחת את הדלת לרחוב – וזה קורה מעט מאוד. אבל הבידוד הזה, שגורם לדמויות להיראות מנותקות ממרחב ומזמן, נעדר כל משמעות מטאפורית או פוליטית. הבית שכמו כולא בתוכו את הדמויות אינו מייצג דיכוי בורגני או מעורר דינמיקה נשית מעניינת (ע"ע "בית ברנרדה אלבה"). הוא גם לא מבטא ניתוק פוליטי או חברתי (כפי שהם פני הדברים ב"וילה תומא" הפלסטיני של סוהא עראף, שלא זכה להקרנות מסחריות אצלנו).
במילים אחרות, עולם הדימויים של "משפחה" מצטלם יפה אך נותר חלול (הצילום הוא של כריסטיאן האק הגרמני). ומה שמעיק עוד יותר: הסרט כולל סיפור מסגרת שבו מגיעה הגיבורה, הצלמת, אל בית הפסיכולוגית שלה, שבדיוק יצאה לחגוג את יום הולדתה – ומוצאת עצמה מגוללת את אירועי היממה האחרונה באוזני בתה, שכמסתבר חשה שחייה מייאשים לא פחות. הרי לכם: גם לפסיכולוגים יש ילדים דפוקים, אבל מה לעשות שבסרט הזה הדפיקוּת היא בעיקר קלישאה.
"משפחה", על כן, הוא סרט שמתאים למתבגרים, לפחות ברוחם (הסרט הוגבל לאחרונה מגיל 18). כאלה שמקוננים על "אמא-אבא שחירבו לי ת'חיים", והיו חפצים באיזו פנטזיית נקמה משפחתית עסיסית. העובדה שהגיבורה, בגילומה כאמור של הבמאית-תסריטאית קידר, היא צלמת, מעוררת הקבלה בין צילומי הסטודיו של בני המשפחה המתים לבין מימושה של הפנטזיה באמצעות הקולנוע – אך גם זו, אחרי הכול, אינה יותר מאנלוגיה ילדותית.
וחבל, שכן "משפחה" הוא סרט של קולנוענית מוכשרת שנופלת בחבטה על קרקע של דימויים חבוטים ובסיסיות רעיונית. כן, התא המשפחתי הבורגני הוא לא-משהו בכלל – אבל אם קידר ביקשה בהקשר זה ללכת בעקבות מיכאל האנקה ("סוף טוב"), יצאה לה, למרבה הצער, מהתלה מבעיתה ובלתי מספקת.
