מי סגר את הברז לזרם הגולף?
עוד תוצאה של שינויי האקלים - זרם הגולף נחלש. החשש: התהליך עלול להוביל לשינויי טמפרטורה קיצוניים ברחבי העולם
זרם הגולף באוקיינוס האטלנטי הצפוני, שהוא אחד מהזרמים הימיים המשמעותיים בעולם, האט את קצב זרימתו בכ-15 אחוז מאז אמצע המאה ה-20 והגיע לשפל חדש - כך עולה ממחקר שהתפרסם בכתב העת Nature. התהליך המדאיג הזה מקרב אותנו עוד יותר לעבר אחד מתרחישי הבלהות המפחידים ביותר ביחס לשינויי האקלים: עצירה של מערכת הזרמים העולמית, שתוביל לשינויי טמפרטורה קיצוניים בכל רחבי הגלובוס.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון:
הכול על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
היכולת למדוד באופן ישיר את מהירות הזרמים הימיים קיימת פחות מעשור, כך שמוקדם עדיין להסיק ממדידות כאלה על שינויים ברורים בדפוס הזרימה העולמי. עם זאת, אנו יודעים כבר שנים רבות להסיק את קצב הזרימה באמצעים עקיפים, כמו מעקב אחרי תופעות שנגזרות ממהירות המים באוקיינוסים.
למים יש קיבולת חום גבוהה, כלומר דרושה אנרגיה רבה כדי לחמם אותם, והם מתקררים לאט. התכונה הזאת מאפשרת למים לספוג אנרגיה ולהתחמם באזור אחד של העולם, למשל בקו המשווה שטוף השמש, ולהסיע את האנרגיה שצברו לאזור אחר בעולם, שם יפלטו אותה ויחממו את סביבתם. תצפיות על שינויים בטמפרטורת פני הים בנקודות שונות לאורך הזרם יכולות ללמד אותנו כך על שינויים בקצב הסעת החום, ועל פיהם אפשר לחשב את מהירות המים היחסית.
שוקעים וצפים
זרם הגולף מוביל מים חמים מאזור מפרץ מקסיקו הטרופי צפונה לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית וקנדה, לעבר צפון אירופה וגרינלנד, שם המים מתקררים ושוקעים אל קרקעית האוקיינוס. יתכן מאוד שהזרם החם הזה הוא הסיבה שצפון אירופה נהנית מאקלים נוח יחסית לעומת אלסקה הקפואה, אף על פי שהן נמצאות באותו קו רוחב.
קבוצת המחקר, בהובלת מדענים ממכון המחקר להשפעת האקלים בפוטסדם שבגרמניה, בחנה דפוס טמפרטורות יוצא דופן שהחל להתפתח כבר בשנות ה-50 לאורך הזרם. הדפוס מורכב מ"כתם" של מים קרים שהתיישב באופן קבוע סמוך לגרינלנד, לצד התחממות משמעותית של פני המים לאורך החוף המזרחי של ארצות הברית. הם הסיקו מכך שהמים החמים מבלים זמן רב יותר בקווי הרוחב הדרומיים, שם הם מאבדים חלק מהחום שלהם, ומגיעים אל קווי הרוחב הצפוניים קרים יותר מבעבר. הדפוס הזה תואם את התחזיות שעולות ממודל אקלים ממוחשב שהזינו לתוכו את העלייה שהתרחשה בריכוז הפחמן הדו-חמצני באטמוספרה.
כדי לנסות ולהבין ממה נובעת ההאטה בזרם הגולף יש להסתכל על כדור הארץ בשלמותו. זרם הגולף הוא רק מקטע אחד במערכת עולמית עצומה של זרמים ימיים, שמכונה "המסוע הימי". מקור הכוח שמניע אותה הוא הפרשים בצפיפות המים, שנוצרים עקב שינויים בטמפרטורת פני הים, ובשינויים במליחות שלהם.
כשמים מתקררים, המרחק בין המולקולות שמרכיבות אותם מתכווץ. הם נעשים כבדים יותר לעומת מים חמים יותר בנפח זהה, ושוקעים מתחת להם. מלחים מומסים מוצאים את מקומם ברווחים שבין מולקולות המים, וכך תורמים להם את משקלם ומעלים את צפיפות המים, מה שעשוי להעצים את שקיעתם.
שקיעת המים הקרים בקצה זרם הגולף בצפון האוקיינוס האטלנטי, ובמידה מסוימת גם בחופי אנטארקטיקה, היא הכוח העיקרי שמניע את מערכת הזרמים העולמית. המסוע הימי ממלא תפקיד מרכזי בוויסות האקלים העולמי, והוא אחד הגורמים העיקריים לפיזור אנרגיית החום בפני כדור הארץ.
השפעה משמעותית
אחת הסיבות האפשריות להאטה בזרם הגולף היא ההפשרה המואצת של כיפת הקרח בגרינלנד. המים המתוקים שזורמים ממנה אל צפון האוקיינוס האטלנטי מוהלים את מי הים המלוחים ומפחיתים את צפיפותם, ולכן גם את הנטייה שלהם לשקוע. הדבר משפיע על הפרשי הצפיפויות בין מים באזורים שונים, משנה את הכוח שמניע את זרם הגולף וכנראה מוביל להאטה שלו.
התחזיות שהאטה בזרם הגולף תוביל להשלכות הרסניות על האקלים העולמי אינן חסרות תקדים: בכל אחת מתקופות הקרח האחרונות אירעו כמה וכמה מחזורים של שינויי אקלים פתאומיים וקיצוניים, שנבעו מהאטה משמעותית ואולי אף עצירה של זרמי האוקיינוסים. זה נבע כנראה מהפשרתן של כיפות הקרח הגדולות שכיסו אז את כדור הארץ.
כיפת הקרח שקיימת בגרינלנד כיום קטנה פי כמה מכיפות הקרח של אז, והפשרתה לא צפויה להאט את קצב הזרימה באוקיינוסים כמו באירועי העבר הרחוק. אך גם להאטה קלה עלולה להיות השפעה משמעותית על חיינו. למעשה, יש בקהילה המדעית מי שמייחסים כבר עכשיו להאטה הזאת תופעות קיימות כמו גל הקור יוצא דופן שפקד לאחרונה את צפון מזרח ארצות הברית.
אור אליאסון, מסטרנט במכון ויצמן למדע וכתב באתר במכון דוידסון לחינוך מדעי
לפנייה לכתב/ת 
