לא כאן: הנעדרים מפסטיבל קאן השנה יותר מעניינים מהנוכחים
הבמאי הרוסי במעצר בית, לאיראני אסור לצאת מהמדינה, דרמה משפטית ובריאותית ריחפה סביב נוכחותו של טרי גיליאם, נטפליקס החרימה, והנשים? גם הן נעדרות אבל לפחות מוחות על כך. בפסטיבל יחסית משמים השנה, יותר מעניין לבחון מי לא הגיע, ולמה
לאורך השנים פסטיבל קאן היה המקום להיות בו. במאים, מפיקים, כוכבי קולנוע, סלבס, דוגמניות ולפעמים גם שרות תרבות, נהרו בהמוניהם אל הריביירה הצרפתית כדי לדפוק הופעה במפגש הפסגה של הקולנוע הבינלאומי. אולם נראה כי המהדורה ה-71 של הפסטיבל תיזכר דווקא בגלל מי שלא הגיעו, או לחילופין אלו שהגיעו – בקושי, חבולים ופצועים. על פי כמה מהשמועות מתים.
ב-2010 עלתה ז'ולייט בינוש לבמת הגרנד תיאטר לומייר במעמד טקס פרסי דקל הזהב של הפסטיבל כשבידה שלט ועליו כתוב שמו של ג'פאר פנאהי. הייתה זו מחאה פומבית מצידה של הכוכבת הצרפתייה נגד מעצרו של הבמאי האיראני על ידי השלטונות בארצו בעקבות תמיכתו במפגינים תומכי הרפורמה. המחווה של בינוש סייעה ככל הנראה לשחרורו של פנאהי מבית המאסר, אולם הוא עדיין לא מורשה לצאת את גבולות המדינה - אפילו לא כדי לכבד בנוכחותו את הקרנת הבכורה של סרטו החדש "שלושה פנים", שנכלל בתחרות הרשמית על דקל הזהב.
"המשאלה הגדולה ביותר שלי כקולנוען היא שסרטי יוצגו מחוץ לאיראן, אפילו בבית קולנוע אחד, בסוף העולם", כתב פנאהי בחשבון האינסטגרם שלו ערב פתיחת הפסטיבל בשבוע שעבר. ובכן, "שלושה פנים" הוקרן בפאלה של קאן, האתר היוקרתי ביותר בעולם, אבל כל הנסיונות לדבר אל לבם של נציגם של משטר האייתולות לא צלחו. אפילו הבן המועדף (והממושמע) של הקולנוע האיראני אשגאר פרהודי, שסרטו דובר הספרדית "כולם יודעים" פתח את הפסטיבל, התייצב לצד הקולגה. "אני מקווה שתתקבל החלטה שתאפשר לו להגיע. מה שחשוב לו זה לא להתריס, אלא לראות כיצד הצופים מקבלים את סרטו. הוא לא יתנסה בחוויה זו תוך צפייה בחדשות. זו תחושה מוזרה עבורי להיות כאן בעוד שהוא לא יכול. זה משהו שקשה לי לחיות איתו. זה נפלא שהוא המשיך בעבודתו מול הקשיים".
היעדרותו של פנאהי עשויה להניב לו פרגון בדמות אחד הפרסים בטקס הנעילה, או לפחות מחווה נוספת מהסוג שהעניקה לו בינוש בזמנו. נעדר בולט נוסף הוא מי שנמצא בין המועמדים המובילים במירוץ לפרס דקל הזהב - קיריל סרברניקוב הרוסי על סרטו "קיץ". כמו פנאהי, גם הוא לא הגיע לקאן כדי לכבד בנוכחותו את הקרנת הבכורה וגם לא יהיה שם כדי לקבל פרס, אם יזכה. הבמאי בן ה-48 נחשב לקוץ בעכוזו של ולדימיר פוטין, שעל אף היותו מונח בבטחה על כס השלטון, לא נהנה שמציקים לו עם יחסי ציבור שליליים – ובטח שלא בזירה הבינלאומית. על פי כל כללי הפרוטוקול הכתוב, וזה שאינו כתוב, נשלחו זרועות החוק לטפל בקולנוען החתרן באוגוסט האחרון והוא נשפט והושם במעצר בית באשמת העלמת מס – העבירה החביבה בספר החוקים של הרשויות לצורך מיגורם של מתנגדים פוליטיים, אנשי עסקים מצליחים מדי, וגם אומנים שאינם מיישרים קו עם דף המסרים של הקרמלין.
האיש שניסה להרוג את הסרט על דון קישוט
28 שנה לקח לטרי גיליאם להגשים חלום ולהשלים את העיבוד המודרני שלו ל"דון קיחוטה". המסע שהתחיל בהסכם הפקה ראשוני ב-1990 עבר כל כך הרבה מהמורות, תפניות והפסקות עד כי נראה שממש כמו הדמות שבמרכז הסיפור, גם הבמאי האמריקאי נלחם בתחנות רוח. העובדה שאחרי כל האסונות ההפקתיים, והבעיות הטכניות והחוקיות, גיליאם בן ה-77 הצליח להשלים את הסרט "האיש שהרג את דון קיחוטה", היא בגדר נס. וככזה, המקום שנשמר לפנטזיה הצנועה (יומרנית פחות מהגרסה המקורית) בטקס הנעילה של הפסטיבל היא טבעית ביותר. כמובן שאי אפשר בלי מכשול של הרגע האחרון כשאחד מהגורמים המעורבים בהפקה, פאולו ברנקו, תבע צו מניעה להקרנה. הבכורה העולמית עמדה בספק וכך גם נוכחותו של הבמאי, שהיה אמור להיעדר מהמעמד – לא בהוראת עורכי דינו, אלא רופאיו. זאת לאחר שלקה בשבץ מוחי בשבוע שעבר.
מסתבר שהקללה לא הוסרה מראשו של גיליאם, שללא קשר להתפתחויות בבית המשפט, גימלים כפויים היו אמורים למנוע ממנו לחגוג את הישגו בקאן. אבל הפעם מישהו למעלה עשה עמו חסד. "אחרי ימים של מנוחה ותפילות, אני מאושש וחש טוב. כך גם 'האיש שהרגש את דון קישוט'", צייץ גיליאם בטוויטר ובישר כי הוא כשיר בריאותית וגם חוקית – לאחר שהשופט לא נענה לנסיונו של ברנקו להרוג את הסרט על דון קישוט, "ניצחנו מבחינה חוקית! אנחנו נלך לנשף, לבושים כסרט הנעילה של פסטיבל קאן". שישה ימים לפני ההקרנה ביום שבת, המארגנים בוודאי במתח כי מי יודע מה עוד יקרה עם הסרט הזה בכיכובם של ג'ונתן פרייס, אדם דרייבר, אולגה קורילנקו וסטלן סקושגורד. במקרים כאלה צרפתים חנוטים בחליפה יעילים פחות, ויש לשקול הזעקתו של שמאן או כהן וודו שיסלק את הקללה מהסרט, או שמא מהפסטיבל כמכלול הסובל מביש מזל השנה, כפי שבא לידי ביטוי גם במקרה של הבמאי הפולני פאבל פאבליקובסקי ("אידה") ששבר את רגלו וגם במקרה של המפיק רוברט ליטל שמת בדרכו לפסטיבל. פאבליקובסקי לפחות מתנחם בשבחים שהדרמה התקופתית שלו "מלחמה קרה" מקבלת, ועשויה להביא לו את דקל הזהב.
מודרות, נעדרות, נהדרות
כמו בכל הפסטיבלים בעולם, גם בקאן מרגישים את הדי תנועת MeToo וברוח זו הופצו בעיר ההוללות דגשים פומביים נגד הטרדה ופורסם אף קו חם מיוחד לטיפול במקרים כאלו. בנוסף צוות השופטים הופקד השנה בידי השחקנית קייט בלנשט. ועדיין, מתוך 21 הסרטים שנבחרו לתוכנית הרשמית – רק שלושה נעשו על ידי נשים (אווה הוסון, אליס ראוכוורגר ונדין לבאקי). נתון זה עומד בניגוד מוחלט לפסטיבלים בארצות הברית בהם כבר הופנם הצורך בהעדפה המתקנת – ללא קשר לאיכותם של הסרטים עצמם. בצרפת השינוי קורה אבל בקצב איטי, איטי מדי עבור קריסטן סטיוארט ואווה דוברניי האמריקניות, חברות צוות השיפוט, שבמהלך מרדני משהו נגד המארגנים שהזמינו אותן, סחפו איתן לא פחות מ-82 נשים אל השטיח האדום כדי להבהיר: אנחנו כאן לא רק כדי להצטלם עם מחשוף, אלא כדי לצלם ולחשוף. לעורר את המודעות לכך שבמשך 72 שנות פסטיבל קאן רק 82 במאיות זכו להשתתף בתחרות דקל הזהב, ורק אחת מהן קטפה אותו (ג'יין קמפיון עם "הפסנתר" ב-1993).
צעדת הנשים בפסטיבל קאן
בין 82 נשות הקולנוע שהתייצבו על השטיח האדום כדי להודיע כי החל מעכשיו הן מפסיקות להיות שטיח לדרוך עליו, בלטו השחקניות סלמה הייק ומריון קוטיאר וכן הבמאית פטי ג'נקינס שהפכה לסמל של פריון נשי קולנועי בעקבות עבודתה על "וונדר וומן" (היא אף זכתה בפרס העצמה נשית מטעם חברת קרינג, בו זכתה בשנה שעברה מייסלון חמוד הפלסטינית-ישראלית). אל היוזמה של סטיוארט ודוברניי הצטרפה בלנשט, הממונה עליהן בצוות השופטים של הפסטיבל, שאף נשאה הצהרה ביחד עם הבמאית הצרפתית הנודעת אנייס ורדה: "נשים אינן מיעוט בעולם, ולמרות זאת המצב בתעשייה שלנו אומר אחרת. כנשים, כולנו מתמודדות מול אתגרים מיוחדים משלנו, אבל אנחנו מתייצבות ביחד על המדרגות היום כסמל לנחישות שלנו ולמחוייבות לקידמה. המדרגות של התעשייה שלנו חייבות להיות נגישות לכולם. בואו נתפס". יש לציין כי למרות ההיעדרות הרועמת של יוצרות לאורך השנים בקאן, וגם במהדורה ה-71 של הפסטיבל, התוכנית הפעם גדושה בנושאים נשיים – לא רק בדרך לאולם ההקרנה, גם על המסך.
יש מי שמעדיפות להביע מחאה בנוכחות תקשורתית רועשת, ויש כאלה שבוחרים להיעדר מרצון. בתגובה להחלטת המארגנים לא לאפשר לסרטים מבית נטפליקס להשתתף בתחרות הרשמית בגלל אי נכונותם להקרינם בבתי הקולנוע בצרפת, החרימו נציגי חברת הסטרימינג את הפסטיבל כולו. הסוגיה המדוברת מגדירה מחדש את קו העימות בין הקולנוע המסורתי של המסך הגדול והרווחים הקטנים לבין זה של המסך הקטן והרווחים ההולכים וגדלים. ראשי נטפליקס הידועים במדיניות הלוחמנית והבלתי מתפשרת שלהם, לא נענו למנחות השלום שהציע להם מנהל הפסטיבל תיירי פרמו. מי שכן ניצלה את ההזדמנות כדי ליהנות מעוד קצת יוקרה קולנועית, וקידום יחצני, היא חברת HBO ששלחה לריביירה את "פרנהייט 451" – עיבוד מחודש בכיכובם של מייקל בי. ג'ורדן, מייקל שאנון וסופיה בוטלה לקלאסיקת המדע בדיוני של ריי ברדבורי מ-1958.
"זה חשוב שסרטים יוקרנו על המסך הגדול, ואני שמח ש-HBO החליטו להתעקש על זה", אמר שאנון בראיון ל-ynet. ואכן מסריו של המותחן הדיסטופי מהדהדים את עתידו העגום של הקולנוע הקלאסי, כזן הולך ונכחד של עשייה תרבותית. רמין בהרני שהוביל את הפרויקט כבמאי מודה כי הוא מוטרד מהתהליכים בתחום התקשורת והיצירה, ומנסה לפחות לעורר את מודעות הציבור. "לדוגמה, כשגוגל מחקו את פלסטין מהמפה, היו מי ששמו לכך לב והעירו את תשומת הלב לכך. בזכות האינטרנט כבר קשה יותר לשלוט על המידע", אמר הבמאי יליד ארצות הברית, שבאותה הזדמנות מעוניין להזהיר מהממסד שחותר לתמרן ידע, להסתירו ולהעלימו מהציבור – בין אם זה תוך הפצצה בלתי פוסקת של פייק ניוז בטוויטר של הנשיא האמריקאי, או לחילופין בהשתקה כפויה של יוצרים כמו פנאהי באיראן, שהיא רק במקרה ארץ המוצא של משפחתו.
