מוקשים, ריאליטי סעודי ושינוי מין בנהריה: המלצות לדוקאביב
מפרק מוקשים בעיראק שמסכן את חייו, תוכנית ריאליטי מרתקת ומפתיעה בסעודיה, הספורטאית הכי עצובה בעולם (נחשו באיזה ענף מדובר) ומבט מקרוב על עבדות מודרנית. קיבצנו שש המלצות לסרטים בפסטיבל דוקאביב, הכינו את היומנים ופתחו את הנפש
פסטיבל דוקאביב ה-20 במספרו ייפתח מחר (ה') בסינמטק תל אביב ובמשך עשרה ימים יציג יותר ממאה סרטים תיעודיים מהארץ ומהעולם. כדי לעשות סדר במבחר הרב, קיבצנו שש המלצות לסרטים דוקומנטריים מרתקים שמספקים הצצה נוקבת וכנה אל תוך הנפש האנושית.
המלצותיו של שמוליק דובדבני, מבקר הקולנוע של ynet:
"שבויה"
סרט תיעודי מהונגריה החושף לא רק את קיומה של עבדות מודרנית, אלא גם את יחסי מתעד-מתועד שנעים מהתבוננות-מקרוב למעורבות אתית ורגשית. אך זהו גם סרט המושתת על דינמיקה נשית הנעה מניצול מצד האחת לשיתוף פעולה אמפטי מצד האחרת. גיבורת הסרט היא אישה הונגריה בשנות ה-50 לחייה הנמצאת מזה למעלה מעשור תחת מרותה של אלמנה עריצה שבביתה היא מתגוררת, מבלי שתרוויח פרוטה. גם את הכסף שהיא משתכרת מעבודתה החלקית במפעל, היא נאלצת להפקיד בידי מעבידתה – כאשר הצופים אינם נחשפים לסיבה שהביאה אותה למצב-ביש זה.
מה שמדהים באמת בסרט היוצא-מן-הכלל הזה, עבודת הביכורים של ברנדט טוצה-ריטר, הוא הקשר האינטימי שמתפתח בין המתעדת והאישה-עבד. הסרט מצולם בתוככי ביתה של הרודנית (שנעתרה אחרי שקיבלה תשלום מהבמאית), מבלי שפניה או פני בני משפחתה ייראו – רק קולה הפוקד-נוזף בחדות נשמע. "את לא כועסת שאני משלמת לה", תוהה המתעדת באוזני האישה המנוצלת באכזריות, המשמיעה בתורה את חרדתה מפני בגידתה של טוצה-ריטר באמון שהיא רוחשת לה. ואכן, היוצרת נהפכת בהדרגה ממתבוננת הכולאת בעצמה, באמצעות צילומי תקריב קיצוניים, את הגיבורה שלה – למי שמעורבת בחייה. בה בעת, עדשת מצלמתה קולטת את המעבר של האישה המושפלת מהשלמה פאסיבית לשליטה בגורלה. ("שבויה" יוקרן ב-20 וב-21 במאי בשעה 18:30. כמו כן, ישודר בהמשך ב-yesדוקו)
"גברת פאנג"
מהי העמדה האתית והרגשית ביחס לתיעוד תהליך המוות? סרטו של הדוקומנטריסט הסיני המוערך וואנג בינג מתעד את שלבי גסיסתה של האישה שבכותרתו, בצילומים-מקרוב חודרניים ונטולי שמץ רגש של פניה שעצמותיהם הולכות ונחשפות. מה אנחנו אמורים לחוש כלפי אותה אישה שאין לנו כל מושג מי היא? כיצד צופים במוות? ומדוע אנו מתעקשים שלא להסיט את מבטנו?
זהו סרט על מוות ועל הבנאליות המקיפה אותו. בהיעדרו המכוון של סיפור רקע, נדמה גורלה של גברת פאנג כמטאפורה קיומית שממנה אפשר לקבץ גם כמה תובנות על סין התעשייתית של ההווה. האם זו מציצנות זולה של העידן הדיגיטלי ותוכניות הריאליטי? כך או כך, החיים אינם אלא חדר המתנה למוות, גורס הסרט. ואומנם, החיים שמוסיפים להתנהל סביב המיטה שעליה שרועה מי שהייתה פעם גברת פאנג (הנחשפת במלוא אונה בסצינה קצרה בהתחלה) – בעיקר גורמים לצופה להרהר בדימוי הגופה-בהתהוות שנחשף לפניהם. להגיד על הסרט הזה, שזכה בפרס ברדלס הזהב בפסטיבל לוקרנו, שהוא תובעני – טוב, זה כבר באמת אנדרסטייטמנט. ("גברת פאנג" יוקרן ב-19 וב-24 במאי).
"שולה המוקשים"
מותחן דוקומנטרי מצוין העוקב אחר שגרת עבודתו של פורק-מוקשים כורדי בעיראק, תחילה בימי הפלישה האמריקאית, ואח"כ עם נסיגת דאע"ש. מדובר בקצין צבא שבעזרת חושים מחודדים וצבת ניטרל אלפי מוקשים בעיר מוסול וסביבותיה, כשהוא מלווה בצלם מקומי המתעד את צעדיו הזהירים.
זוהי, אם תרצו, הגרסה התיעודית ל"מטען הכאב" זוכה האוסקר של קת'רין ביגלו. צמד הבמאים הכורדים הוגיר הירורי (המתגורר בשוודיה) ושינוואר קאמאל מתמקדים בעיקר ברגעים מורטי העצבים בשדות המוקשים או בבתים ממולכדים, ומעצבים (בעזרת סרטי החובבים הנ"ל) דיוקן מעט חד-מימדי של איש שהסכנה היא כמדומה הסיבה לחייו, והוא מתעקש לשוב לשירות גם אחרי שאיבד את רגלו. הצופים מצדם זוכים, אם זה אכן המינוח הנכון, לחוות מקרוב פיצוצים עזים וגדם משתלשל – והתוצאה היא סרט אינטנסיבי מאוד על איש שמאתגר את המוות על בסיס מקצועי ויומיומי. ("שולה המוקשים" יוקרן ב-17, 23, ו-25 במאי).
המלצותיה של אינה טוקר, עורכת ערוץ הקולנוע של ynet:
"עד קצה היכולת"
יחסית לעובדה שמדובר בענף ספורט קטן יחסית, התעמלות אומנותית זוכה לסיקור נרחב בתקשורת הישראלית ולאהדה רבה, בעיקר בזכות העלייה ממדינות ברית המועצות. אולם מלבד ההישגים הרבים של המתעמלות הישראליות, ענף זה גם סופג ביקורת קשה, בין השאר בגלל העדויות על אחורי הקלעים של ההצלחה - הדיאטה של המתעמלות והגישה הקשוחה והבלתי מתפשרת של המאמנות הסובייטיות. אם הזדעזעתם מהסיפורים על אירנה ויגדורצ'יק, חכו שתראו מה קורה באימא רוסיה.
הסרט "עד קצה היכולת" של מרתה פרוס עוקב אחר המתעמלת הרוסיה מרגריטה ממון - ממסעה לאולמיפיאדת ריו 2016, עד לזכייתה במדליית הזהב. לאורך הסרט, ממון סופגת קללות והשפלות מצד המאמנות שלה, בראשן אירנה וינר האגדית, שבזכותה רוסיה שולטת בענף יותר משלושה עשורים. מדובר בדיוקן מכמיר לב של מתעמלת עצובה, שבקושי מחייכת ונראה כי התשוקה להתעמלות אבדה לה עם השנים והיא פועלת על אוטומט. לרגעים היא אף נראית הספורטאית הכי אומללה שאי פעם הגיעה לטופ, דבר המסביר את פרישתה מהענף באופן מיידי לאחר ההישג האולימפי ואת פנייתה לאפיקים אחרים כמו דוגמנות.
לאורך הסרט מצלמתה של פרוס נותרת אדישה למתרחש, לא מאדירה את ההשפלות וגם לא את ההישגים. זו אולי נקודת החולשה שלו משום שלפרקים הוא מרגיש מעט מונוטוני, אולם בכל זאת מדובר בחווית צפייה מומלצת. הסרט צולם בחלקו בארצנו, כשממון משתתפת באליפות אירופה שהתקיימה בחולון לפני כשנתיים, ובאחד הרגעים היפים בו אף משתכשכת בחופשיות בחופים שלנו. ("עד קצה היכולת" יוקרן ב-17, 20, 21 ו-26 במאי. במהשך ישודר ב-yesדוקו)
"משפחה בטרנס"
באופן טבעי, הייצוג הלהט"בי בקולנוע ובטלוויזיה מתמקד פעמים רבות בקהילות בערים הגדולות ופחות במה שהולך בשוליים ובפריפריה. "משפחה בטרנס" המצוין של אופיר טריינין, מציג דיוקן יוצא דופן של משפחה מנהריה שעוברת טלטלה כאשר אב המשפחה מחליט באמצע החיים לעבור ניתוח לשינוי מין.
הסרט מרגש במיוחד משום שכשמו, זהו לא רק סיפורו של עמית, שעובר את הניתוח, אלא גם של אשתו גלית שמתמודדת בגבורה ובאהבה רבה עם זהותו החדשה של הפרטנר שלה בעשרים השנה האחרונות. גם ארבעת ילדיהם נוכחים בסרט, בראשם אגם - הבת האמצעית - שמקבלת את אימה החדשה ומתבטאת באופן תמים ומקבל. הלוואי ולכולנו היה קמצוץ מהאינטליגנציה הרגשית שלה.
אף שמדובר במציאות, קשה שלא להשוות את הסרט לסדרה האהובה "טרנספרנט" שמתרחשת בלב לוס אנג'לס. כמו ב"טרנספרנט", שבה הילדים של מורה מכנים את אביהם מופה, ב"משפחה בטרנס" הם מכנים את "האימא" החדשה שלהם, אימי. ההבדל העיקרי הוא כמובן בתגובות של הסביבה, כשחלק מבני המשפחה המורחבת והחברים מתקשים לקבל את השינוי של עמית ובוחרים לנתק קשר ולהחרים. ("משפחה בטרנס" יוקרן ב-19, 23 ו-24 במאי וישודר בהמשך ב-yesדוקו).
"המשוררת"
תחרות ריאליטי מפתיעה מתקיימת בסעודיה וסוחפת אחריה מיליוני צופים בכל שנה - ריאליטי שירה. אבל לא כזה שבו מזמרים, אלא מקריאים שירה. מדובר באירוע לכל דבר ועניין עם במה מפוארת שבקלות הייתה יכולה לארח את אירוויזיון 2019 ושופטים יותר נוקבים מסיימון קוואל.
חיסה הלאל היא האישה הראשונה שהגיעה לגמר התחרות - ובהיותה מכוסה לחלוטין, בהתאם לחוקי המדינה, היא פותחת את נשמתה ומקריאה שירים חתרניים ואישיים נגד המשטר, ולא פעם סופגת איומים על חייה.
ההצצה שמספקים במאי הסרט, סטפני ברוקהאוס ואנדי וולף, לחיי סעודיה בימינו, מרתקת ופוקחת עיניים, והזווית המקורית שבה בחרו להתמקד מחדשת הרבה על התרבות שרוב המידע שמתקבל עליה הוא דיווחים אכזריים על מצב הנשים בחברה. ("המשוררת" יוקרן ב-17, 19, ו-22 במאי וישודר בהמשך ב-HOT8)
