ביקורת סרט - "סולו": הילדים יתלהבו, המעריצים יתאכזבו
לאורך השנים נעו סרטי "מלחמת הכוכבים" בתפר שבין בידור להמונים לעולם מורכב ופילוסופי. "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים" לעומת זאת, פונה במופגן לילדים, קהל היעד המועדף על דיסני. הגיבור האהוב שלו הושטח והפך לפרחח צעיר ואופטימי שנקלע להרפתקאות מרהיבות ומקריות בחלל. הילדים יעופו על זה (ובמיוחד על צ'ובאקה), ההורים שלהם ימותו קצת מבפנים
בתוך בליל המלים, הציטוטים והבדיחות ששלף הריסון פורד במהלך הופעותיו כהאן סולו בארבעת סרטי "מלחמת הכוכבים", בולטת שורה אחת המייצגת את דמותו יותר מכל. "I have a bad feeling about this" הוא משפט שהשמיע לראשונה מתוך מגרסת האשפה של כוכב המוות ב"תקווה חדשה" (1977), ומאז חזר עליו ב"שובו של הג'דיי" (1983) וב"הכוח מתעורר" (2015). המנטרה הזאת מייצגת במידת מה את הספקנות, הציניות והקדרות הבסיסית באישיותו של המבריח הגלקטי השובב. ואילו עכשיו, בסרט החדש המוקדש לו, "סולו: סיפור מלחמת הכוכבים", עבר המשפט המרה. "I have a really good feeling about this" אומר האן סולו הצעיר, הפעם מפיו של אלדן ארנרייך. אופטימי, שובב, תמים.
ראוי להבהיר כי מאז הטרילוגיה הראשונה ששינתה את פני הוליווד והפכה למפץ הגדול של יקום חלופי שהולך ומתרחב בשלל ערוצים, מתלבטים היוצרים והמפיקים בנוגע לציביונם של הסרטים בסדרה - בין המעריצים האדוקים שהתבגרו, לקהלים חדשים ובעיקר צעירים. אלו דורשים עלילה מתוחכמת ואפלה יותר עם דמויות בעלות עומק, ואלו מעדיפים פיצוצים וחלליות, רובוטים פטפטנים וגיבורים שובבים. ג'ורג' לוקאס עצמו ניסה למצוא את האיזון בין אלה לאלה בטרילוגיית הפריקוולים וכשל. בעולם המעוצב על ידי התכנים הפוליטיים הקודרים, הוא ניסה להחניף לילדים באמצעות סצנות מסורבלות ודמויות שטותניקיות ובראשן ג'אר ג'אר בינקס. הדילמה הקריטית הזו ליוותה גם את ג'יי.ג'יי. אברמס וריאן ג'ונסון בתהליך העיצוב של הטרילוגיה החדשה. ייתכן שסרטי הספינאוף (תחת הכותרת "סיפור מלחמת הכוכבים") ששובצו בין לבין, גובשו מלכתחילה כדי להקל על ההתלבטות: בעוד "רוג אחת" החתרני כוון בעיקר לצופים ביקורתיים, "סולו" כאמור פונה כמעט במוצהר לילדים. בכל זאת, הקהל המועדף על דיסני.
כסרט למבוגרים ככלל, והמעריצים בפרט, "סולו" הוא בגדר אצבע משולשת של נשיאת לוקאספילם קת'לין קנדי בשליחות דיסני בפני מי שליוו את הפרנצ'ייז לאורך השנים. זה קצת מזכיר את ההתנהלות של ג'ורג' לוקאס עצמו שהזכיר שוב ושוב לכולם שמדובר ביצירה שלו והוא יעשה איתה כרצונו. אבל אם הרצון של הבורא היה לנסח אמירה מורכבת על מרחב רב-רבדים שכולל בין השאר התייחסויות לדמוקרטיה בקריסה, אחריות הפרט לסביבתו ועליית הפאשיזם (רעיונות מהפריקוולים שהדהדו את היטלר וניקסון, משתלבים היטב גם במקרה של דונלד טראמפ), הרי שהאג'נדה של קנדי שונה בתכלית: עזבו פוליטיקה, עזבו היסטוריה. תשכחו מההיסטוריה האנושית, וגם מזו הבדיונית. מילא שקורותיהם של משטרים אפלים מעולמנו נעדרים ב"סולו", גם אלו של דארת' ויידר, פלפטין, אבירי הג'דיי ואפילו האן סולו עצמו לא נוכחים פה. אפילו לא כהולוגרמה.
את האן סולו אנחנו זוכרים בגילומו של פורד כפורע חוק ציניקן שנרדף על ידי ג'אבה דה-האט וארגון הפשע שלו, ונוהג לבלות ביחד עם צ'ובאקה בבתי המרזח הסליזיים של מוס אייסלי. למרות שמדובר בדמות פיקטיבית, לאורך השנים התגבשה לה ביוגרפיה משלה. קורות חיים שזכו לקיום במציאות הנפשית של רבים כל כך ברחבי העולם. התסריטאים לורנס קסדן (שותפו של לוקאס בכתיבת "האימפריה מכה שנית" המופתי) ובנו ג'ונתן, כאילו התכחשו לכל מה שידענו על סולו וכל מה שעבר עליו לאורך השנים, ועיצבו אותו מחדש כבחור טוב מבית רע. הידע המוקדם שהמעריצים באים איתו מהבית לאולם הקולנוע, הופך לזניח. סולו של ארנרייך מתרוקן מכל המטען התרבותי שלו, והופך לדמות ריקה ושטוחה שכל מטרתה היא להצחיק ולבדר. אין לה כל משמעות חוץ מהנעת האקשן מסיקוונס מרהיב אחד למשנהו. ייתכן שמדובר בתוצאה של חילופי הבמאים בעיצומה של ההפקה. כריס מילר ופיל לורד הופרשו מן הפרויקט אחרי שבעים ימי צילום, ורון הווארד הוותיק נטל מהם את המושכות. לא בטוח שמהלך כזה היה עובד לו התסריט היה דורש מתכונת עלילתית מהודקת יותר. המשכיות לא ממש נדרשת כאן, וכך הווארד – שעבד עם לוקאס כשחקן ב"אמריקן גרפיטי" – השתמש במיומנויות המקצועיות שלו כדי לשבת על הכסא החם, ולנהל את העניינים בדרך של פירוק והרכבה.
אם בפריקוולים האפלים כפה לוקאס על המעריצים את ג'אר ג'אר בינקס כדי לרצות את הילדים, הרי שפה מוגש לנו לאנדו קלריסיאן כפיצוי. אלא שדמותו של הנוכל החינני בגילומו של דונלד גלובר מחווירה וזניחה, נטולת מעוף או תחכום שרמנטי, ובכל מקרה לא מצדיקה את הסופרנובה שמתפוצצת על המסך בסצנות המרדפים הממוחשבות או בחייזרים מחופשים שאמורים למשוך את תשומת לבם של הזאטוטים המשתאים – כמו בגן חיות. תוסיפו לזה את הרובוטית L3 (פיבי וולר-ברידג') שחולקת מערכת יחסים מוזרה עם לאנדו וצווחת סיסמאות פמיניסטיות לוחמניות. בצלה C3PO עלול להיראות עוד פחות גברי וחסר נוכחות (ואכן, מדובר בסרט "מלחמת הכוכבים" הראשון שהוא וב-R2D2 לא מופיעים בו). מי שכן מקבל מקום של כבוד, ועשוי לגעת ללבם של המעריצים, וכן של ילדיהם, הוא צ'ובאקה. הכדורסלן הפיני יונאס סוטאמו החליף את הענק פיטר מייהו בתפקיד, אבל אתם כמובן לא תבחינו בכך. צ'ואי הוא הדמות היחידה בעלת המשקל פה, ואפשר להבין למה: היצור הפרוותי הזה מדבר לילד בתוכנו - מבוגרים וצעירים. והוא עושה זאת בג'יבריש.
למרות הזלזול הבוטה במורשת "מלחמת הכוכבים" והמעריצים שממשיכים ללכת אחריה, מדובר כאמור בסרט הרפתקאות כיפי לילדים. בני השמונה והעשר לבטח יהנו ממנו כי הוא מספק חוויית אקשן מסחררת שלא מן העולם הזה. כל צרה של האן מביאה עמה רגע מסעיר נוסף שטוף אדרנלין. עם תקציב של יותר ממאתיים מיליון דולר, הסצנות עטופות בנופים מרהיבים. כאמור, יש ב"סולו" אינפלציה של חייזרים מסוגים וממינים שונים שיהפכו את מלאכת המיון והמיפוי הטקסונומי לבלתי אפשרית עבור הזאולוגים החובבים של הגלקסיה. לצד האקשן יש גם לא מעט רגעים קומיים, בעיקר סלפסטיקיים. זה לא ההומור הציני של האן סולו הקלאסי, אלא משהו חביב, טיפשי ואופטימי יותר כראוי לצפיית ילדים. אפשר לשער שאלו ינהרו אל בתי הקולנוע בספידרייסרים. בדיסני יודעים שזה הקהל העיקרי שעושים ממנו כסף היום בהוליווד, גם אם זה אומר שאין פה תקווה חדשה למבוגרים. אם הייתה לכם הרגשה רעה בנוגע לזה, צדקתם הפעם.
