גמר מוזר, אלופה היסטורית
טעות השוער המגוחכת שידע המעמד ואחד משלושת השערים הגדולים שהובקעו בו. כוכב טרגי שנפצע בהטלת היאבקות משנת משחק והודעה לא ברורה של כוכב עוד יותר גדול. גמר ליגת האלופות כלל לא מעט אירועים רחוקים מלוח הטקטיקה, אבל אסור שכל אלה יגרמו לאנשים לשכוח עד כמה נדיר ועצום ההישג של ריאל מדריד. אורי קופר מסכם
לוריס קאריוס צעד בראש חפוי ועיניים דומעות ליציע אוהדי ליברפול. הוא זרק אליהם את החולצה שלו, מזכרת מהשחקן המדובר ביותר בגמר, אבל אלה זרקו אותה אליו בחזרה. קאריוס זינק, אבל גם הפעם לא תפס.
הסיפור הזה כמובן מומצא, בדיחה אחת מבין מאות שרצות על שוער ליברפול ברשת, בעוד המציאות ציירה תמונה אחרת בה קאריוס ניגש ליציע, ממרר בבכי, והאוהדים דווקא שרים ומעודדים. קטע שלא משאיר מקום אלא לכאוב את כאבו של השוער. כך או כך, צוחקים או כואבים, קאריוס הוא הדמות המדוברת הבוקר, אבל אסור לתת לעניין להוריד מהתוצאה הסופית, מההיסטוריה של ריאל מדריד.
ריאל מדריד של זינדין זידאן היא קבוצה היסטורית, נדירה. היא אולי לא הקבוצה ששיחקה את הכדורגל הטוב ביותר אי-פעם, גם היו קבוצות של ריאל עצמה שהלהיבו יותר ממנה, אבל מדובר בלא פחות מקבוצה אגדית. 3 אליפויות אירופה ברציפות, הראשונה מאז באיירן מינכן בשנות ה-70 שעושה זאת. ארבע מחמש הזכיות האחרונות. קבוצה שיהיה אפשר לקרוא לה אלופה אירופה יותר מאלף ימים ברציפות. קבוצה עם אופי אלוף, מזללת תארים.
אתם יודעים כמה זה קשה לעבור סיבוב נוק-אאוט ועוד סיבוב נוק-אאוט במשך כמה שנים מבלי למעוד? בחמש העונות האחרונות ריאל הדיחה את אתלטיקו מדריד 4 פעמים, באיירן מינכן 3, יובנטוס ושאלקה פעמיים. את ליברפול, ומנצ'סטר סיטי, ופריז סן-ז'רמן. את נאפולי, וולפסבורג, רומא ודורטמונד. רק יובה פגעה בה בתקופה הזו, פעם אחת. צריך שחקנים עם אופי מיוחד.
כריסטיאנו רונאלדו הוא כזה, בדרך כלל, ואתמול דווקא לא היה מהדמויות הבולטות (למרות שקצת גנב את ההצגה בסוף כשדיבר על ריאל בלשון עבר), אבל אחרים כן. לא רק גארת בייל אלא גם לוקה מודריץ', השחקן הבולט בקישור אתמול, שמצד אחד השתחרר משחקנים בכדרור ושבר את הלחץ יותר מכולם, ומהצד האחר גם רשם יותר תיקולים מוצלחים מכולם. רפאל וראן היה מעולה, בעיקר בחלק הראשון בו ריאל התקשתה וליברפול הגיעה לא מעט לכיוון השער של קיילור נבאס. וצריך לומר, גם סרחיו ראמוס היה טוב, רק שבמקרה שלו כולם יזכרו את המפגש הקטלני עם מוחמד סלאח.
סלאח יחמיץ כנראה את המונדיאל. יורגן קלופ הוסיף בלילה שיש חשש גם לשבר בעצם הבריח וזה לא דבר שחוזרים לשחק איתו במהירות. ההטלה של ראמוס מול סלאח נראית לאנשים כמו ג'ודו רק שבג'ודו לא משאירים את היד ישרה, זה מסוכן מדי, אלא יותר סגנון WWE, רק שהכאב לא מבוים, אמיתי. אנחנו לא יכולים לומר בוודאות שהייתה פה כוונה לפצוע, אבל כן משחק אגרסיבי ראמוס-סטייל. זה לא נראה טוב ואני לא מדבר על הפציעה עצמה.
אחד מאוהדי ריאל כתב בלילה בטוויטר "ראיתי מה ראמוס עשה לסלאח, אבל לא ראיתי שראמוס גם שבר לקאריוס את האצבעות". זה נכון, משחק לא מסתיים ברגע ששחקן אחד נפצע, אבל ברור לגמרי שהיציאה של הכוכב המצרי הפכה את המשחק לגמרי.
אוהדים, בדרך כלל של הקבוצה המפסידה, נוהגים לומר אחרי משחקים "ומה היה קורה אם". מה היה קורה אם השופט היה רואה נבדל, מה היה קורה אם החלוץ היה מנצל את אחד המצבים שלו בדקות הראשונות, מה היה קורה אם לא היה נשלף אדום. פחות שואלים זאת על פציעה, על חילוף, אבל היציאה של סלאח, למרות שליברפול הצליחה להשוות אחרי השער המצחיק, פגעה בה עמוקות.
ליברפול התחילה מעולה. הסגנון שלה שלט, משחק הלחץ עבד. רק ב-4 הדקות הראשונות האדומים חטפו 4 כדורים במחצית המגרש של ריאל, וזה המשיך ככל ששהמשחק התקדם. ההכנה של קלופ נראתה כמעט מושלמת. שימו לב מה קרה בעקבות המאורע הדרמטי ועד לשריקה להפסקה: בחצי השעה עם סלאח ליברפול נגעה 111 פעמים בכדור במחצית המגרש של ריאל. ברבע השעה שאחריה 7 פעמים. זו הייתה נפילה חדה, חדה מדי.
הפציעה של סלאח הכאיבה לליברפול בשני מובנים, מקצועי ומנטלי. מקצועית הלחץ של ליברפול, ומכאן כל שיטת המשחק שלה, בנויים על המיקום הגבוה במגרש של סלאח ומאנה המאיימים. פירמינו יורד נמוך לסגור את הקשר האחורי, קסמירו במקרה הזה, בעוד סלאח ומאנה סוגרים את השטח שבין הבלמים למגינים. היה אפשר לראות את טוני קרוס יורד לקו ההגנה כדי להתחיל התקפות וליברפול הכריחה אותו למסור הצידה, שם נחטפו הכדורים.
אדם ללאנה, שנכנס במקום סלאח, הוא שחקן אחר. קודם כל ללאנה לא מפחיד את ריאל כמו סלאח. דבר שני הוא רגיל לשחק יותר מאחור וזה משנה את כל הדינמיקה המשולשת בהתקפה. בנוסף, ברור שהיה פה גם איזה עניין בראש. הלם בעקבות הפציעה. ליברפול של קלופ חיה על אנרגיות, על אינטנסיביות, על heavy metal football, כמו שקלופ קורא לזה. האינטנסיביות ספגה מכה.
לא מדובר רק בחילוף של ללאנה אלא ביותר מכך – לליברפול יש בעיית ספסל, בעוד ריאל היא מקרה קיצון אחר, יש לה סופר-ספסל. החילוף של בייל כמובן עשה את שלו והוולשי הבקיע 122 שניות אחרי שנכנס. מדובר בשער הכי מהיר של מחליף בגמר צ'מפיונס אחרי לארס ריקן במדי דורטמונד מול יובנטוס לפני 21 שנים (16 שניות).
מדובר באחד משלושת השערים הכי יפים שהיו בגמר צ'מפיונס, יחד עם מנדז'וקיץ' בשנה שעברה וכמובן זידאן, שהפך למאמן הראשון עם 3 זכיות רצופות, מול לברקוזן. כשנזכרים במרקו אסנסיו בשנה שעברה ובמקרים נוספים – מרסלו כבש בגמר 2014 אחרי שעלה מהספסל – ברור מה כוחו של ספסל חזק.
בשער של בייל, כך מספרים החברים בספרד, שדר הטלוויזיה המקומי צעק "כריסטיאנו רונאלדו" ברגע שראה את המספרת ומיד תיקן לבייל. ככה זה, קל להתרגל לרונאלדו, ובמדריד ידעו תמיד שגם אם ריאל לא בשיא רונאלדו יכול להרים אותה מכלום. אבל ההצגה של בייל התאימה מאוד לאירוע כיוון ששלוש הזכיות הרצופות הן של ריאל מדריד הן כקבוצה, יותר מרק רונאלדו.
זו ללא ספק אחת התקופות המרשימות שידע סגל כלשהו בהיסטוריה. כמובן שגם קאריוס, הנה אנחנו חוזרים אליו, עזר. השער השני שספג מבייל הוא מהמביכים שנראו בגמרים ואפילו לא היה המביך ביותר במשחק. השער של בנזמה היה הסוף לאחת הסיטואציות המוזרות שידע הכדורגל ברמה הזו. קצת אחרי האירוע נכתב ברשתות החברתיות של קבוצת מורקמב, מהליגה הרביעית באנגליה: "הסוכן של קאריוס התקשר. אמרנו לא תודה".
המהלכים האלה, פלוס שתי פציעות גומרות משחק (והרבה יותר) במחצית הראשונה, עם האוהד שפרץ למגרש בסיום, הרכיבו לנו גמר משונה. גמר מוזר, עם אלופה היסטורית.
לפנייה לכתב/ת 
