אנריקה איגלסיאס בישראל: חוויית פופ נוטפת להיטים
כשהוא מפלרטט עם הקהל, עובר מלהיט ללהיט ומצדיע לבוב דילן ואד שירן - אנריקה איגלסיאס, חמוש בים של כריזמה וכל תכסיסי הפופ האפשריים, הצליח לכבוש את לב הקהל הישראלי ככוכב אמיתי. שמונה מחשבות בעקבות הופעת הפארק שפתחה את הקיץ
1. שיחה עם חבר טרם הופעתו של אנריקה איגלסיאס בתל אביב הלילה (יום א׳) הובילה אותנו לשאלה: מי מרכיב את הקהל של כוכב הפופ בן ה-43 היום, ב-2018 וכשמאחוריו למעלה מ-20 שנות קריירה? האם זה הקהל הוותיק יותר, שהכיר אותו בשנייה האחרונה לפני ששנות התשעים התחלפו באלפיים; כשאיגלסיאס עשה את המעבר החלק מהשוק הלטיני לזה הבינלאומי והתחיל לשיר באנגלית? או זה שהכיר אותו במתכונתו המחודשת, כשנמנה עם השמות שכוננו את לידתו מחדש של גל להיטי הענק הספרדים?
במילים אחרות - באיזה אנריקה באו לחזות עשרות האלפים שהגיעו לפארק הירקון? זה של Hero או זה של Bailando? התשובה, שניכרה במובהק מהתגובות בהופעת הפארק הגדולה הכמעט יחידה בקיץ זה ברורה. Freak ו-I Like How It Feels שפתחו את הערב התקבלו בתשואות אופייניות לשירי פריצה, אבל הרגע ששינה הכול הוא כאשר האגנים החלו להתנועע. וזה, חברים, קרה ב-Duele וגם ב-Subeme שפתח את שלב ההדרן (והביא לבמה את הקולגה רותם כהן). Bailando עצמו היה כצפוי, רגע שיא.
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:
החדש של ארקטיק מאנקיז: ההברקה שלא ציפינו לה
בקסטריט בויז בישראל: זה עדיין עובד להם
2. איגלסיאס יודע, מבין וקורא היטב את הקהל שלו. הוא מודע לכך שהופעותיו מושכות רוב נשי (אף שיתכן שאפילו הוא לא ציפה לכזו קריאה גברית חלושה מצד הקהל, ברגע בו ביקש מהם לצרוח), לא מעט ממנו בשנות העשרה לחייו. ולכן, גם אם באופן מודע ומאופק יותר, אנריקה משחק את תפקיד כוכב הפופ השרמנטי, שמפלרטט בחן עם עומדי השורות הראשונות, אשר באו לזכות במנת אבקת הכוכבים הלטינית שלהם. לחלקם הגניב חיוך, לאחרים לחץ יד, ויש גם מי שקיבל סלפי שצילם הכוכב עצמו. בז׳אנר שדורש נעורים נצחיים (את רובריקת המראה הנערי הוא ממלא בהצלחה), איגלסיאס מצליח להיות כוכב פופ בהגדרה, מבלי להפוך לקריקטורה - וזה לא תמיד פשוט.
3. יש לו הרבה להיטים, לפעמים קשה להאמין כמה. Be with You, I Like It, Tonight. ועדיין, חרף העובדה שהוא לא זקוק לחומרי חיזוק, מדובר בערב עתיר הצדעות לפופ עבר והווה. פתיח בדמות Wicked Game של כריס אייזיק, מחווה לאביצ׳י המנוח, קריצה לאד שירן. בשלב מסוים אפילו קאבר לבוב דילן היה שם, בדמות Knockin' on Heaven's door.
4. אנריקה איגלסיאס הוא עדיין לא פרפורמר-על. לא מדובר פה ברקדן מחונן (למען האמת, את רוב מרצו משקיע הבחור בריצה מצד אחד של הבמה לשני), גם לא בווקאליסט נדיר או הופעה ברמה של רובי וויליאמס, נניח. הוא מגובה תמידית בצוות זמרים וזמרות ליווי ששומר עליו, ובחבורת נגנים מוכשרת (וד״ש לגיטריסט שון הורוביץ, הצלע הישראלית בצוות הטורים של איגלסיאס). אבל הוא כריזמטי מספיק כדי להוביל הופעה מסוג זה. ובואו, זה לא שמצופה ממנו להעביר שעתיים אינטימיות עם גיטרה ביד.
6. במאי לפני שנה הופיע באותו הפארק אחד בשם ג׳סטין ביבר, ואיך נאמר? לא בדיוק נתן פה את הופעת המאה. למען האמת, ביבר נראה כמו ילד מפונק שלא רוצה להיות על במה, לא משנה אם היא ממוקמת בתל אביב, פריז או רומא. ומדובר פה על זמר בשנים הגדולות של הקריירה שלו, אחרי אלבום סופר מצליח. אפילו את השיר הטוב ביותר שלו, Love Yourself הוא ביצע בלחן שירה אחר ודי חירב אותו. אנריקה, ממרומי גילו וניסיונו, הוא ההיפך המוחלט. את הזלזול המוחלט של הילד ההוא החליף אומן מרצה קהל, מפזר חיוכים ומרעיף מחמאות, חן ומילות תודה בשפה המקומית. יש מי שזה חשוב לו.
7. או שהוא טרח לעשות שיעורי בית לפני שעלה לבמה, או שמדובר בבחור עם זיכרון לא רע בכלל - גם אם סלקטיבי מעט. בשלב מסוים בערב איגלסיאס מנה את השנים בהן הוא ביקר בארץ, כולל שתי ההופעות ב-2016. את ההיא מ-2006, שהתקיימה במסיבה פרטית של ארקדי גאידמק שכח - אולי הדחיק.
8. אבל את הערב הזה יש מי שלא תשכח. מור בת ה-16 מנתיבות, שזכתה במתנת יומולדת מוקדמת בדמות עלייה לבמה, הרמה וחיבוק ארוכים. ברגע שייחקק לרבים מהערב הזה, איגלסיאס העלה מעריצה שעבורה מדובר בלא פחות ממעמד חלום. לא הייתה הרבה ציניות בקהל, שבחר לחגוג איתה את הרגע הזה בו פנטזיה פוגשת במציאות והופכת לתמונה וזיכרון של חיים שלמים. צ׳יזי? מלוקק? נמשך משהו כמו חמש דקות שלמות? אולי, אבל אפקטיבי לעזאזל ואחרי הכול מדובר פה בהופעת פופ. אתם יודעים, ז׳אנר ותעשייה שמתודלקים על אדי תמימות וקסם נעורים. ואם כבר פופ, אז שיהיה מהוקצע, משויף, ישלב הווה להיטי בנוסטלגיה ויעניק רגע אחד מזוקק של רגש. מהבחינה הזו, איגלסיאס עשה וי על כל הסעיפים.
