חוויה על-חושית: המופע של לורי אנדרסון הוא הרבה יותר ממוזיקה
לורי אנדרסון הוכיחה בפסטיבל ישראל שיותר משהיא זמרת, היא מספרת סיפורים משובחת. בין קטעי שירה, ניגון בכינור והופעת טאי צ'י - היא שילבה אנקדוטות נהדרות מחייה, כאלה שגרמו לקהל לצרוח את כאבו ולאחר מכן להתגלגל מצחוק. "אנחנו כאן כדי ליהנות", סיכמה והצליחה במשימתה
בבוקר שאחרי הבחירות האחרונות בארצות הברית לורי אנדרסון התעוררה בבעתה קלה. המציאות, כך היה נדמה לה, השתנתה ללא היכר. החיים לא יהיו עוד כשהיו. ומה שבאמת חרה לה, היא העובדה שניכר שלאף אחד לא באמת אכפת. כלומר, היו מי שביקרו את נצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית, רבים אף ביכו אותו, באו בנבואות אפוקליפטיות והביעו פחד ממשי על המחר שעתיד לבוא. אבל אף אחד, חשבה אנדרסון, לא הביע באמת, באופן ישיר וחד עד כאב, את שהתחולל בנפשה, בבוקר שבו ארצה שינתה את פניה.
הצצה בחשבון הטוויטר של יוקו אונו גרמה לה להבין שהיא לא לבד ושיש מי שממש כמוה, מצא עצמו אבוד לחלוטין אל מול מציאות משונה, אפילו מדומה – אבל לא מהסוג שאנדרסון אוהבת להשתעשע בה באומנות שלה. בקטע וידאו שהעלתה אונו לטוויטר באותו הבוקר, נראתה האומנית מגיבה מול מצלמה לזכייתו של טראמפ בלא פחות מצרחת מוות, זעקת כאב אדירה שנמשכה 20 שניות והביעה את מה שלא מעט רצו להגיד בעצמם. זו לא הייתה הפעם הראשונה שאונו השתמשה בזעקה באומנות שלה. אבל הפעם, מספרת אנדרסון במונולוג שפתח אמש (ג') את המופע המדובר שלה "שפת העתיד" בתיאטרון ירושלים, היא הייתה מדויקת מאי פעם.
עוד ביקורות בערוץ המוזיקה:
אלט ג'יי בישראל - מצוין ומחושב - וחסר ספונטניות
אנריקה איגלסיאס בישראל: חוויית פופ נוטפת להיטים
ולאחר שעברה אנדרסון לדבר על רובוטים, פוליטיקת זהויות, תיאוריות קונספירציה וסיפורים – בעיקר סיפורים ששולטים בחיינו, היא ביקשה מהקהל באולם בקשה אחת: לצרוח. חזק ככל האפשר. אנדרסון, שב-2013 נוסף לה גם התואר "אלמנתו של לו ריד", ביקשה להוציא החוצה כל תסכול חברתי, מדיני, אישי שמבעבע בנו ומאיים לפרוץ כמו הר געש. במשך עשר שניות הקהל באולם צרח ממעמקי גרונו, בעוד אנדרסון עומדת על במה ומתמוגגת מולו.
קשה לקרוא לערב עם לורי אנדרסון "מופע מוזיקלי". כן, יש בו לא מעט קטעי נגינה ושירה, כפי שהייתם מצפים ממי שהתפרסמה בעיקר כזמרת. אבל אנדרסון כבר שנים אומרת בראיונות שהיא לא רוצה ליפול להגדרות, ותחת כסות הגדרתית של "אומנית רב-תחומית", היא מרשה לעצמה לשחק על שלל מגרשים. את הנגינה על הכינור הקטן והמפורסם שלה היא מגבה באפקטים קוליים. מאחוריה, לאורך ערב שאורכו שעתיים, וידאו ארט שלעתים מתכתב (או לפחות יכול להתכתב, תלוי בפרשנות) עם הצלילים והמלל שלה, אך פעמים רבות – כפי שהיא עצמה מעידה, הוא לא פחות מתרגיל בחלוקת קשב.
ב-"שפת העתיד" היא תספר על הפעם שבה חשבה ליצור עיבוד אופראי לקלאסיקה הספרותית "מובי דיק" (וכיצד הבינה שמדובר ברעיון מחריד מאין כמוהו); תחלוק חוויות מוועדת תרבות אולימפית ודי מטופשת שבה לקחה חלק ב-2004, ותשתף רגעים מחוג הספרות הניו-יורקי שלה - בו התארח סופר מפורסם בעודו משתתף בניסוי הרכבת המשקפיים החכמים של גוגל. הוא הטה את ראשו ימינה ושמאלה ובאופן כללי נראה כמי שמצוי בעיצומה של התמוטטות עצבים.
ברגע אחר היא מספרת על הפעם שבה שלחה מכתב לנשיא ארצות הברית ג'ון אף קנדי וביקשה טיפים לזכייה במירוץ למועצת התלמידים. את ההפתעה מתגובתו הארוכה והמפורטת שהגיעה בדואר היא מתארת באופן ייחודי, כמו גם את העצה הבולטת ביותר שהציע לה הפוליטיקאי, שבעצמו היה נתון בעיצומה של מערכת בחירות. "התקרבי לחברים ולמכרים שלך, הקשיבי להם, נסי להבין מה משאלותיהם ורצונותיהם", כתב לה הנשיא דאז, "ואז הבטיחי להם אותם". שאגות הצחוק מהקהל מהשורה האחרונה הם שיעור בהעברת מסר פוליטי מבלי להביע עמדה.
אחרי כל סיפור מגיע קטע מוזיקלי, ואלה – אם להודות באמת, לא היו אחידים ברמתם. לעתים הם מרגישים כמו רגעים מדיטטיבים המלווים בצלילים מעומעמים. אחרים נוטים להפוך את המופע הבאמת מיוחד של אנדרסון למעט ארוך ומעייף, מפאת המונטוניות שלהם (וגם בעיות הסאונד הרבות שפקדו את האולם לא תרמו לחוויה המוזיקלית). יש מי שהיה אומר שניתן היה להמשיך את הערב גם ללא קטע הטאי צ'י הקצר, שבו הפגינה אנדרסון את יכולותיה באומנות הלחימה המפורסמת. אבל איתו או בלעדיו מדובר בהופעה חכמה, משויפת, מלאת חן. יומרנות ארטיסטית עוד לא הרגה אף אחד.
אנקדוטות סיפוריות, תהיות על גורלן של אימפריות נופלות, זיכרונות מהשיטפון שלקח את כל רכושה וחפציה (והשיב לה, בתמורה, חופש), לרקע מסכים המקרינים עצים ביערות סבוכים או נבואות זעם. לורי אנדרסון נוגעת בכולם מבלי להכביד, ואפילו המסר עמו היא מסיימת, שמתחיל בהנחה שכולנו – היא, אנחנו וכל העולם, בדרך לאבדון, מסתכם במעט אופטימיות.
"אני סטודנטית המון שנים", היא אומרת, וחולקת ברגעיו האחרונים של הערב את המסקנה המרכזית שהסיקה משנים של לימוד וחיפוש. "אני לא חושבת שבאנו לעולם הזה כדי לסבול", היא אומרת. "בסופו של דבר אנחנו כאן בשביל דבר אחד: ליהנות כמה שיותר". את תרומתה למטרה נעלה זו היא העניקה אתמול, במופע שנון, אינטליגנטי, נוטף, חן. באופן מפתיע, אף מילה על המלחמה שמתחוללת כאן לא נאמרה. לפחות לא באופן מפורש.
