ביקורת קולנוע - "המקום": מכעיס כמה שזה גרוע
הבמאי פאולו ג'נובזה ("זרים מושלמים") משחזר את הגימיק ושוב צולל לעלילה המתרחשת בחלל אחד, והפעם זה אפילו יותר קיצוני כשבמרכזה רק שולחן. ושוב, מסיבה לא ברורה, בלי תסריט מופת או עבודת משחק עילאית וחרף בזבוז הזמן המשווע בצפייה - הוא מועמד לפרסים
הסרט "זרים מושלמים" (2016) של פאולו ג'נובזה היה סרט-גימיק על קבוצת חברים שבמהלך ארוחת ערב קוראים האחד את ההודעות המגיעות לטלפונים של השני. זו הייתה סיטואציה דרמטית הנסמכת על רעיון שכל צופה יכול לדמיין את השלכותיו בחייו שלו, ונקודת מוצא שמתפקדת כמחוללת שלל דרמות צפויות שאותן התסריט לא ניסה לפתח באופן משמעותי. לקינוח היה גימיק פחדני של "וכל זה לא קרה באמת אבל עלול היה לקרות". חולשות אלו לא הפריעו (ולמעשה די סייעו) להצלחתו הגדולה של הסרט. אבל מדוע הוא זכה בפרס דונטלו (ה"אוסקר" האיטלקי) לסרט ולתסריט?
זה עוד מילא. מפתיע עוד יותר לגלות שסרטו האחרון של ג'נובזה "המקום" (The Place) היה מועמד לשמונה פרסי דונטלו בין היתר על בימוי, תסריט (מעובד), עריכה, צילום ושחקן ראשי. גם הפעם מדובר על סרט המושתת על גימיק, אבל הפעם לא מדובר במשחקי חברה היפותטיים, אלא על יומרות מוסריות ומטאפיזיות. אלו מועברות בקונספט של בימוי ותסריט שעלול להיחשב כ"נועז" אך מדגיש עוד יותר את הדלות הרעיונית.
העלילה מתרחשת במקום אחד – בעיקרה בסדרה של שיחות משני צדיו של שולחן הממוקם בבית קפה שבחזיתו שלט ניאון אדום שעליו כתוב The Place. הזירה הזו ממשיכה את שולחן הארוחה ב"זרים מושלמים", אך מצמצמת עוד יותר את מרחב העימות: מכאן אין אפשרות לברוח.
סרט המתרחש בחלל אחד – ויותר (או פחות) מכך, משני צדיו של שולחן – מחייב שהעניין ינבע כולו מחילופי מילים ורעיונות. "ארוחת הערב שלי עם אנדרה" (1981) של לואי מאל ניסה לעשות זאת כשביסס את כל מהלכו על שיחה ארוכה ועשירה מבחינה אינטלקטואלית בין שתי דמויות.
לא מפתיע לגלות כי לא היו יוצרים נוספים שניסו לעמוד באתגר זה. ישנן דוגמאות לסרטים שהתרחשו במקום אחד: המתח ב"החבל" (1948) של היצ'קוק, הדרמה המורכבת בהכרעה המשפטית ב"12 המושבעים" (1957) של סידני לומט, האינטנסיביות המסוגננת של "הדמעות המרות של פטרה פון קאנט" (1972) של ריינר וורנר פאסבינדר, או מרחב הבדידות בבית הקולנוע ב"שלום לפונדק הדרקון" של טסאי מינג-ליאנג (2003). כל אחד מחבר בדרכו בין צורה ותוכן ומצליח להתמודד עם התיאטרליות של שימוש בלוקיישן בודד.
לא כך הוא הדבר ב"המקום". שאלת היסוד המוסרית, וזו אכן שאלה ראויה, היא, "מה תהיה מוכן לעשות כדי להשיג את הדבר שבו אתה חפץ יותר מכול?". שאלה שכל אדם מתחבט בה שוב ושוב בחייו, על אחת כמה וכמה ברגעים מכריעים מהסוג שאותו חוות כל הדמויות מהצד האחד של השולחן. מהצד השני נמצא גבר מסתורי (ואלריו מסטנדרה) ומולו מחברת עבה. האנשים מציגים בפניו את משאלתם, הוא מעיין במחברת ואז קובע עבורם את המחיר. הם יודעים שביצוע המוטל עליהם יגשים את משאלתם. גם אם חלק מהם מנסים לחמוק מביצוע המטלה, או לבקש, ללא הועיל, שתוחלף באחרת.
יש שם אב שרוצה שיעלם הסרטן בגוף בנו, אישה זקנה שרוצה שבעלה יירפא ממחלת האלצהיימר, גבר עיוור שרוצה לחזור לראות, שוטר שמעוניין למצוא שלל שוד שאבד, צעירה שרוצה להיות יפה יותר, גבר שחולם על לילה עם דוגמנית מפוסטר שתלוי במוסך שלו, נזירה שרוצה למצוא שוב את אלוהים וגבר צעיר שיש לו עניינים לא פתורים עם אביו.
בסצנות קצרות הם מגיעים אחד אחרי השני לשולחן. הם מחליפים כמה משפטים על התקדמותם בביצוע המשימות הקשות שהוטלו עליהם. משימות שבעיקרן כרוכות בפגיעה באנשים – שוד, אונס, אלימות אכזרית, רצח של ילדה, פיצוץ מטען חבלה. בהדרגה מתברר כי חלק מהפעולות וחלק מהדמויות קשורות או נקשרות אחת לשנייה בדרך לא צפויה. הלבטים והתהליכים מועברים בשיחות עם הגבר המסתורי מבלי שהסרט מציע הבלחות למה שקורה מחוץ לגבולות בית הקפה. זה מחייב תסריט מופת ועבודת משחק עילאית – שני דברים שחסרים בסרט.
"המקום" הוא עיבוד לסדרת הטלוויזיה האמריקנית "התא בקצה" (The Booth at the End), שנוצרה על ידי כריסטופר קובאסיק ורצה החל מ-2010 במשך שתי עונות בערוץ FX. בכל אחת מהעונות היו חמישה פרקים. למעט שינוי נקודתי של גריעה והוספה של קו עלילתי חלופי, "המקום" הולך בעקבות קווי העלילה והדמויות של העונה הראשונה. אורכו של כל פרק היה 23 דקות, כך שסרט באורך של 105 דקות אינו נדרש להשמטה משמעותית. הסדרה באה והלכה מבלי להותיר חותם ואין סיבה שגורלו של הסרט יהיה שונה.
יש הרבה מרכיבים המושמטים מהמהלך המכני של התסריט (וחלקם קיימים בו באופן לא אמין בדלותו): המצוקה שנוצרה, הגילוי של מי שיכול להציע דרך לפתור אותה, הספקות לגבי יכולותיו וזהותו, הקושי בביצוע המעשה הנדרש, הביצוע או האי-ביצוע, הסיבוכים הלא צפויים. סיפורה של כל דמות היה יכול להיות בסיס לסרט נפרד המכיל מרכיבים אלו. לא בהכרח סרטים טובים, בשום פורמט "המקום" לא היה הופך להיות "הדקלוג" של זמננו, אבל אולי כך הסיפורים היו משיגים מידה של תוקף דרמטי, פסיכולוגי ואולי גם פילוסופי.
אפשר להשוות את "המקום" ל"להרוג אייל קדוש" (2017) של יורגוס לנטימוס, סרט המציג תהליך דומה של היתקלות בדמות בעלת יכולות שאינם ניתנות להסבר, מצוקה קיצונית של הורה, ודרישה נחרצת לפעולה אכזרית שתביא לסוג של מזור. אפשר לא לאהוב את הסגנון הקליני והקר בסרטו של לנטימוס אבל הוא לפחות מעצב ומפתח מהלך עולם בעל תוקף ולא קופץ בין קווים עלילתיים ודמויות באופן המרדד אותם לסכמה שטחית. "המקום" הוא פחות מערכת של סיטואציות דרמטיות ומוסריות ויותר מתקן לסוכריות פז בצורת סרט.
הצפייה ב"המקום" מעוררת כעס. לא כעס מהסוג שנוצר בהתמודדות עם יצירה מעורפלת ללא צורך או כזו הבוחנת את גבולות הסיבולת של הצופים בדימויים הקשים. כעס על בזבוז הזמן המשווע בצפייה בתקצירי מעשיות שהסרט אינו יודע לעשות איתן דבר.
