ארבעה שבטים, מדינה אחת: מסע גיבוש
יוצאים לשנות מציאות: פרויקט לאומי "מסע תקווה ישראלית" מנסה לקרב ולאחד בין הזרמים והמחלוקות בחברה. זוכי העבר בתחרות "המורה של המדינה" היו הראשונים לטעום מהחוויה – מפגש בבית הנשיא בירושלים, שיחה מלב אל לב עם אימאם במסד באבו גוש, ביקור בקומונה קיבוצית בו כולם אקדמאיים וקפיצה מטלטלת לבית שמש ההולכת ומתחרדת. "היום הזה נותן לי זיק של אמונה לחיים משותפים של כולנו כאן", סיכם אחד המשתתפים
בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
כל מסע גדול מתחיל בצעד אחד קטן והמסע הספציפי הזה מתחיל בצעד אחד קטן בגן הפסלים, בואכה בית הנשיא בירושלים. במקום בו מוצבים פסליהם של נשיאי המדינה לדורותיהם, אתר המשקף את האחדות בין השורות ומציאת החיבור על פני המפריד, מתחיל לו "מסע תקווה ישראלית".
קבוצה של 20 אנשי חינוך זוכי פרס "המורה של המדינה" לדורותיהם, דתיים וחילוניים, יהודים, ערבים ודרוזים מכל רחבי הארץ, מהווה את הפיילוט למסע הלאומי הזה שכל תכליתו לקעקע דעות קדומות של מגזר אחד על רעהו, להכיר האחד את השני לעומק ולהבין כי מתחת לכל השכבות, הדימויים והתפיסות השונות, כולנו בני אדם הרוצים לחיות ביחד חיי שלום ורווחה.
לידתו של המסע מקורה ב"נאום השבטים" הידוע של הנשיא ראובן (רובי) ריבלין אותו נשא בכנס הרצליה בשנת 2015. בנאום ציין הנשיא כי התהליכים הדמוגרפיים יצרו למעשה "סדר ישראלי חדש", שבו חיים "ארבעה שבטים מרכזיים": חילונים, דתיים, חרדים וערבים, שהעוינות ביניהם גוברת. יתירה מכך, אמר ריבלין, השבטיות נוצרת כבר מגיל בית הספר. "החלוקה החמורה הזאת של החברה הישראלית, מתבטאת בראש ובראשונה בחלוקה לזרמי חינוך שונים ונפרדים." אמר אז, "בעוד שמזרחיים ואשכנזים, ימין ושמאל, לומדים יחד - הרי שכאן, במודע ומבחירה, כל ילד שמגיע לעולם במדינת ישראל נשלח לאחת מארבע מערכות נפרדות. למערכת שתכליתה לחנך אותו ולעצב את תפיסת עולמו, לאתוס תרבותי, זהותי, דתי ואף לאומי שונה".
מי שישב בין הקהל, הקשיב והפנים את הדברים היה שר החינוך נפתלי בנט והשניים, ריבלין ובנט, לא קפאו על השמרים והחלו להניע יחד את גלגלי השינוי. כך בא לעולם מסע תקווה ישראלית שהפיילוט שלו יצא ביום שלישי האחרון. את הפיילוט ניתן לכנות כמיני מסע מרוכז שכן בעוד שהתוכנית המקורית מדברת על 3 ימי מסע לכל קבוצת מורים הרי שבפיילוט זה יצאו המורים לגלות את רבדיה של ישראל ביום אחד מרוכז בו נפגשו עם נציגי החברה הערבית, הדתית לאומית, הקיבוצניקית-חילונית והחרדית.
"מסע תקווה ישראלית" נועד להעמקת השותפות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית", מסבירה איה בן עמוס, מנהלת פרויקט תקווה ישראלית בחינוך. "במהלך המסע יבקרו צוותי חינוך מכל הארץ במגזרים השונים של החברה הישראלית: דתיים, חילוניים, ערבים וחרדים. המסעות לצוותים חינוך הם מהלך דגל של תכנית "תקווה ישראלית בחינוך", המשותפת לבית הנשיא, משרד החינוך ופורום דב לאוטמן למדיניות החינוך".
במהלך 2018 יופעל המסע במתכונת פיילוט, במסגרתו ייצאו למסע 20 קבוצות – כולל מפקחים, מנהלי בתי ספר, מורות ומורים מארבעת מגזרי החינוך. בהמשך, מתוכננת התכנית להתרחב למאות בתי ספר נוספים.
את תחילתו של המסע החלו המורים ב"מרכז הביקורים" בבית הנשיא שם צפו בסרטון נאום השבטים ולאחר מכן נפגשו בהתרגשות עם נשיא המדינה עימו אף הצטלמו וקיבלו הסבר על המסע ומטרתו ממנהל המרכז, ינון גוטל-קליין. "עשייתכם הברוכה והמסורה ראויה לכל הוקרה", אמר הנשיא ריבלין למורים, "ואני מקווה שבעזרת המסע פוקח העיניים הזה תמשיכו ותעבירו את ערכי השותפות הישראלית בין כל השבטים, אל התלמידים שלכם ואל הקולגות שלכם".
משם יצאה הקבוצה באוטובוס אל אבו גוש, הידועה יותר כמעוז המסעדות הערביות והחומוסיות ופחות ידועה בציבור היהודי בשל מונומנט מרשים ומושקע – המסגד הגדול והחדש של אבו גוש על ארבעת צריחיו.
את פני המורים שלא רגילים מטבע הדברים להיכנס למסגדים מקבל חסן אבו טאהה, האימאם לשעבר של המסגד הישן של אבו גוש. חסן נושא דברי קירוב בפני הנוכחים ומסביר להם כי לתפיסתו כולנו מאמינים באותו אל כך שעלינו לכבד איש את רעהו ולחיות ביחד. בכלל, האימאם נשמע לרגע כמו מרצה בערוץ ההידברות כאשר הוא מציין חזור והדגש את הביטוי הקב"ה כמתייחס לאל.
המסגד הלבן והמהודר במיוחד נבנה בהשקעה של 6 מיליון דולר על ידי ממשלת צ'צ'ניה, ומכאן ארבעת צריחיו. הסיבה להגעה למסגד היא פגישה עם רימא אבו קטיש ועו"ד יעקב איברהים מעמותת "סלאמתיקום" המסייעת בהסעות, התארגנות ותרגום לחולים ערביים המגיעים מעזה ושטחי איו"ש לבתי החולים בישראל.
עובדת שהייתם של החולים הערביים בבתי החולים בישראל מעוררת אמוציות שונות אצל המורים ואחד מהם שואל את רימא, האם כתוצאה מהטיפול הישראלי, משתנה תפיסתם של החולים האלו כלפי ישראל. רימא משיבה כי ברגע שהמשפחות נכנסות בשערי בתי החולים, הן מסירות הצידה את הפוליטיקה והמחלוקות ועוסקות בהחלמה בלבד. "מה הם חושבים כשהם יוצאים משערי בית החולים בדרכם חזרה הביתה, אני באמת לא יודעת", היא מתוודה. שאלה נוספת מהקבוצה מופנית ליעקב: מה תרצה שניקח אתנו מהמפגש הזה שואל אחד המורים. יעקב משיב בכנות: "שתבינו שאנחנו בדיוק כמוכם בני אדם ושתכירו אותנו טוב יותר מעבר לפרסומים השליליים בתקשורת".
ביציאה מהמסגד אומרת חווה טרייטל מורה מביה"ס היסודי הדתי- חילוני "קשת" בירושלים כי "בתור אישה דתייה לאומית, המפגש הזה מהווה מבחינתי חלון שכמעט ולא קיים עבורי למגזר הערבי מוסלמי. מצאתי פה שפה מאוד דומה של אמונה באל, חסד, צדקה, תפילה ואחריות קהילתית וזה נותן מסר אופטימי. אני יוצאת מכאן עם תחושת אחריות אותה אעביר לתלמידיי ולמשפחתי".
יפה הלוי, מנהלת חטיבת הביניים הממ"ד המר דרכא בבת ים מוסיפה כי "המפגש היה מאוד מעניין. בבת ים אנחנו נפגשים רבות עם אנשי חינוך ערביים כחלק מחזונה של העיריה. מה שיעצור את האיבה בין העמים הוא הקשר בין הילדים, יהודים וערבים שיכירו אחד את השני יותר טוב מה שייצור מכנה משותף ביניהם".
במרחק 22 ק"מ בלבד מאבו גוש נמצא קיבוץ תמוז. לא, אין מדובר בקיבוץ חקלאי כפי שהוא מוכר לכולנו, אלא במעין קומונה קיבוצית חילונית הרשומה כאגודה שיתופית החיה בלב העיר בית שמש המתחרדת בסמוך לשיכוני רמת לחי הוותיקה.
הקבוצה הגיעה להיפגש עם חבר הקיבוץ יאיר אלברטון. הקהילה הקיבוצית הזו מונה נכון להיום כ-17 משפחות והיא מתגוררת במתחם בצורת חצי גורן שבו בתים דו קומתיים וחצר משותפת, אותם בנתה בעצמה. בסמוך לחצר נמצא חדר האוכל המשותף, בכל זאת קיבוץ, המשמש גם כאולם לימוד וכנסים עבור חברי הקבוצה. כל חברי תמוז הם בעלי השכלה אקדמאית, או נמצאים בעיצומם של הלימודים באקדמיה וכלכלתם מבוססת על קופה שיתופית.
במהלך המפגש מספר אלברטון על התגבשותו של הקיבוץ העירוני שהוקם ב-1987 על-ידי קבוצת צעירים, בוגרי קיבוצים ויוצאי גרעיני נח"ל ואשר חבריו מהווים חלק אינטגרלי מרקמת החיים בעיר. יתרה מזאת, רבים מחברי הקיבוץ עובדים כמורים במערכת החינוך היסודית והתיכונית בעיר ומפיצים ברחבי העיר את "הרוח התמוזית". על מנת לשתף את הקבוצה ב"חוויה התמוזית" מחלק להם אלברטון את הגדת פסח של הקיבוץ, הלילה הרעיוני הגדול של הקבוצה, בו היא יכולה לבטא את ערכיה בצורה המושלמת ביותר, מה שמביא להכנות רבות ומיוחדות לערב מרכזי זה בקיבוץ. ההגדה עצמה מורכבת מהטקסט הדתי המוכר ולצידו חלקי שירה והגות המשתנים משנה לשנה.
לדברי אלברטון ביציאה מהמפגש, "המסר שאני מעביר למורים בפרויקט, ואני אומר זאת כמורה ומנהל לשעבר, הוא שנורמות של למידה והוראה לא צריכים להיפסק עם תום תוכניות הלימוד במוסדות החינוך. למערכת החינוך יש תפקיד עצום בבניית חברה צודקת, הנותנת לכל תלמיד ומורה מקום וערך ומקום למעורבות והשפעה".
אמירה אבו מערוף, מורה בבית ספר יסודי בכפר ירכא הדרוזי, מציינת: "המפגשים תרמו לי המון מבחינת הכרת תרבויות אחרות במדינה, דבר שאעביר גם לתלמידיי. צריך לעשות עוד מפגשים כאלו שיקרבו בין הקבוצות השונות בחברה. אהבתי במיוחד את דברי הקירוב של האימאם במסגד. אנחנו כאנשי חינוך צריכים לכוון את התלמידים שלנו לאהוב אחד את השני ולכבד את כל התרבויות האחרות. כשאני מכירה את הזהות שלך אני מזדהה איתך וכשאתה מכיר את התרבות שלי אתה מזדהה איתי."
אלי קופר, מורה בישיבת בנ"ע בגבעת שמואל ואולפנת צפירה, מוסיף: "זה יום מיוחד עם מפגשים מעניינים ומרתקים. רימא ויעקב אותם פגשנו במסגד מאוד ריגשו אותי עם ההתנדבות שלהם למען החולים ועל קבלתם את הזולת בין אם הוא יהודי ובין אם ערבי. מאוד אהבתי וקיבלתי גם את הרעיון של קיבוץ תמוז. כמורה בחינוך הדתי אין ספק שאת מה שראיתי היום במפגש אני אעביר לתלמידיי, בין אם אני מסכים לדברים ששמעתי ובין אם לאו."
התחנה הבאה והאחרונה ביום מסע זה מתרחשת גם היא בבית שמש, והפעם בשכונת רמת בית שמש א' המעורבת. בית שמש זוכה בשנים האחרונות לפרסומים שליליים רבים בשל יריקות שהופנו אל עבר ילדות תמימות שעברו ברחובות, או מדרכות מיוחדות שהוקצו לגברים ונשים.
הקבוצה נפגשת עם שני תושבי העיר, אברהם (אבריימי) קאפ מייסד הארגון החרדי "עזרת אחים" ועליזה בלוך, ממובילות הקהילה הדתית לאומית בעיר.
סיפורו של אברהם אינו חרדי קלאסי. בשונה מחבריו הוא החליט כי הוא אינו מסוגל להמית את עצמו באוהלה של תורה והחליט להקדיש את מרצו למען החברה בבית שמש, חילוניים, דתיים וחרדיים, וייסד את ארגון "עזרת אחים" – המקבילה המקומית לארגון "יד שרה" המפעילה מרכז סיוע מודרני ומשוכלל לחולים ואגף לרווחת הילד המיוחד כמענה לצרכיה ההולכים וגדלים של הקהילה בבית שמש. במקביל, משמש אבריימי גם כמפקד זק"א בבית שמש.
"הקהילה החרדית מחולקת למאות תת קהילות", הוא מסביר לחברי הקבוצה. "זאת לא אוכלוסייה חד ממדית כפי שהיא מצטיירת בתקשורת. גם המקרים הקיצוניים של הדרת נשים ממדרכות, יריקות או אי עמידה בצפירת יום השואה, הינם מעשים של מתי מעט בחברה החרדית המחפשים את תשומת הלב התקשורתית".
הוא מוסיף לספר, "בניגוד לתפיסה הרווחת, מרבית החרדים עובדים למחייתם, הן הגברים והן הנשים. הקבוצה של החרדים שמוגדרים כאברכים בלבד היא יחסית מועטה כיום. החרדי של היום הוא לא החרדי של לפני 10 שנים מהסיבה הפשוטה שהוא חשוף כל זמן למה שקורה מסביבו דרך האינטרנט".
עליזה בלוך, אשת חינוך בעצמה, מצאה עם אבריימי שפה משותפת ליצירת לכידות בין השורות. "אני ואבריימי חברים לשולחן עגול שמנסה ליצור שיח משותף בין התושבים בעיר. אני מייצגת את הציבור הדתי לאומי", היא אומרת. "בית שמש היא עיר דינמית וגדלה שלטעמי מספרת את סיפורה של המדינה. היכולת שלנו לחיות בפסיפס מורכב שכזה של חרדיים, דתיים לאומיים וחילונים היא האתגר הגדול של העיר".
בתום המפגש אומר עומר וייסבלום, מורה בתיכון בליך ברמת-גן: "החוויה שלי היא מאוד חיובית ומעוררת השראה ומחשבה. המפגש האחרון שלי עם כל עם ישראל, כמו שחוויתי היום, קרה לי רק בשירות הצבאי, לפני יותר מעשרים שנה. המפגש במסגד מאוד ריגש אותי ונתן לי זיק של תקווה לחיים משותפים. לצד זאת, המפגש עם אבריימי החרדי הראה שיש לי עוד הרבה ללמוד ולהכיר על החברה הישראלית. אני מקווה שאת הפרויקט האלה יעשו מורים בכל הארץ, כולל מורים חרדים שיפגשו את החברה החילונית".
הכתבה פורסמה ב"ידיעות אחרונות"
בשיתוף מפעל הפיס והסתדרות המורים
