"פתאום יש לנו שישה ילדים"
גלית הלר ואמיתי קנריק נכנסו לפרק ב', וכל אחד הביא איתו שלושה ילדים מנישואים קודמים. "לא פשוט היה לשמוע בהתחלה מהילדים שהם מבקשים להפריד בחזרה בין הבתים", מספרת הלר, ומדגישה שלמרות הקשיים הם הצליחו לבנות משפחה גדולה ומאושרת
לפני כחמש שנים החליטו גלית הלר ואמיתי קנריק מהוד השרון, שניהם גרושים וכל אחד מהם הורה לשלושה ילדים, לאחד בין משפחותיהם. "יש הרבה פחדים וחששות כשמתחילים תהליך של חיבור בין משפחות", מספרת הלר.
"איך אני אסתדר עם הילדים שלו? האם הילדים יסתדרו ביניהם? כל אחד מגיע עם התפיסות שלו לגבי חינוך - האם מותר לי להעיר לילדים שלו? מה התפקיד שלי בחייהם? אבל בתוך כל ההתמודדויות יש הרבה מאוד רגעים של סיפוק, אושר וחוויות משותפות. זה מאוד כיף כשיש משפחה גדולה".
"להתגרש זה פחד מוות, אין לך מושג לאן אתה הולך", אומר קנריק. "מצד שני כשמתגרשים יש התעוררות כזו. אני הייתי 20 שנה עם גרושתי, יש איזו נוחות כזו שאתה נשאב לתוכה, ואתה חצי ישן. הגירושים מכריחים אותך להתעורר".
"קשה לא לראות את הילדים חצי שבוע"
זמן קצר לאחר שנפגשו הבינו גלית ואמיתי שהם רוצים לחיות יחד, אולם את האיחוד בין הילדים (בני 19-10) עשו באופן הדרגתי. "בשנה הראשונה גרנו בשני בתים שונים והפגשנו בין הילדים בארוחות שישי ובטיולים בשבת", מספרת הלר. "ניסינו כמה שיותר ליצור חוויות משותפות כדי שיכירו זה את זה ויתרגלו. היה לנו מאוד לא נוח בשני בתים, רצינו להיות ביחד, ואחרי שנה החלטנו שאנחנו עוברים לשלב הבא ומאחדים בין המשפחות. שכרנו בית גדול כדי שיהיה לכל ילד חדר משלו".
בדרך כלל הילדים מגיעים פעמיים בשבוע ובכל שבת שנייה, אחרי בית ספר או אחרי החוגים. גם בימים ה"לא רשמיים" הם מגיעים עם חברים - יש להם מפתח והם יכולים לבוא מתי שהם רוצים.
מהו הקושי מבחינתכם במצב החדש שיצרתם?
קנריק: "היה פחד גדול מאוד בנוגע למה שיקרה עם הילדים. כבר עברת גירושים והם כבר עברו טלטלה. אני חושב שהסיפור הזה של טובת הילדים הוא סוג של שקר שאנחנו מספרים לעצמנו, מפני שאם טובת הילדים הייתה מעל הכל לא היינו מתגרשים. יש קושי בכך שאתה לא רואה את הילדים שלך חצי מהשבוע ולא יודע מה קורה איתם".
הלר: "אני זוכרת את ההודעות הארוכות שהייתי שולחת לגרוש שלי בהתחלה. היה לי קשה מאוד שאני לא יכולה לנהל ולשלוט בחיים של הילדים שלי כשהם נמצאים במקום אחר. אבל למדתי עם השנים לשחרר. בחרתי לסמוך על הגרוש שלי, ואני רואה שגם לילדים שלי טוב שם".
למרות הרצון לאחד ולצבור חוויות משותפות כמשפחה, גם בבית עצמו היו קשיים בהתחלה: "לא פשוט היה לשמוע בהתחלה מהילדים שלא טוב להם ושהם מבקשים להפריד בחזרה בין הבתים", מספרת הלר. "עד כמה שידענו שזה חלק מהתהליך, זה עדיין צבט.
"עם זאת, העברנו להם בעקביות את המסר הבא: 'אנחנו מבינים את הקושי, זה באמת לא קל, אבל זה לא ישתנה. עכשיו בואו נראה יחד איך מתמודדים ונמצא פתרון לכל בעיה'. על המסר הזה חזרנו שוב ושוב, גם כשהיה לנו קשה רגשית, כי הבנו שהדבר החשוב ביותר הוא לתת לילדים שלנו ביטחון שהם יכולים לסמוך עלינו שאנחנו יודעים מה אנחנו עושים".
דילמה נוספת הייתה על מה וכמה להעיר לילדים של בן הזוג. "בכל מה שקשור לחינוך, לכל אחד מאיתנו המנדט לחנך את ילדיו כרצונו - שיעורי בית, לבוש וחברים, ובן הזוג לא מתערב", מסבירה הלר, "אבל בכל מה שקשור לבית ולחוקים שקבענו מראש שנינו מעירים לכולם".
על אף שנראה שהם כבר מבינים על אילו מוקשים לא לדרוך, בהתחלה, כאמור, היו חבלי לידה קשים. "היה משבר אחד גדול בבית שאנחנו זוכרים שבו הערתי לבן של אמיתי, הוא צעק עליי והתחלנו לריב", מספרת הלר.
"אמיתי נעמד לצידו. זה הוביל לריב זוגי אחר כך בלילה, והיה אחד המשברים הגדולים. מאז אותו מקרה שנינו הבנו שאנחנו פשוט לא יכולים להגיע למצב שבו מישהו מאיתנו רב עם הילדים של בן הזוג. הבנו שאנחנו לא יכולים לריב איתם כמו ילדים במגרש שלהם, כדי לא להעמיד זה את זה בפני הקושי הזה, לראות את הילדים שלו נפגעים".
קושי נוסף היה כשאחת מבנותיו של קנריק החליטה שהיא רוצה לגור עם אמה ורק לבוא לבקר בבית שלהם מדי פעם. "אמיתי החליט לכבד את בקשתה ולאפשר לה זאת", אומרת הלר, "ויחד קיבלנו החלטה שהקשר שלהם הוא הדבר החשוב ביותר ומעל לכל, ולכן הוא יפגוש אותה בכל הזדמנות ובכל מקום שתרצה. היא לגמרי חלק מהמשפחה, פשוט העדיפה לגור עם אמה".
למרות כל הקשיים והאתגרים, הלר וקנריק מרגישים שעל ידי איחוד משפחותיהם הם בנו משפחה גדולה ומאושרת, ומרגישים צורך להשתמש בניסיון שצברו על מנת לעזור לזוגות הנמצאים באותו תהליך. יחד הם פתחו את "המרכז לפרק ב'", כדי להנחות הורים איך להתמודד עם הקשיים של תהליכי חיבור בין משפחות.
ואי אפשר לסיים מבלי לשאול - מה קורה כשהילדים רבים? "בדיוק כמו אחים רגילים", הם אומרים. "מפרידים ביניהם, לא מתערבים בשאלה מי צודק ומי לא, ומרחיקים אותם זה מזה. בגדול ההתייחסות לכולם היא כאל אחים לכל דבר, שווי זכויות וחובות".
סייעה בהכנת הכתבה: שני שדמה
לפנייה לכתב/ת 
