160 אלף ש' למטופלת שלא עודכנה על אפשרויות לניתוח חלופי

ניתוח בבלוטת התריס גרם לאישה נזק במיתרי הקול. תביעת רשלנות רפואית שהגישה נדחתה, אך ביהמ"ש קבע: הצוות בשיבא פגע באוטונומיה שלה

עו"ד דותן לופטפורסם: 13.06.18 , 21:56

בית משפט השלום בתל אביב דחה לאחרונה תביעת רשלנות רפואית על פגיעה במיתרי הקול, שאותה הגישה מטופלת שעברה ניתוח בבלוטת התריס בבית החולים שיבא בתל השומר. עם זאת, השופט משה תדמור-ברנשטיין קבע שהצוות הרפואי פגע באוטונומיה של המטופלת כשלא סיפר לה על אפשרות נוספת לניתוח, והמדינה, כבעלת בית החולים, חויבה לפצות אותה ב-160 אלף שקל.

המטופלת (62) עברה ב-2012 ניתוח לכריתת האונה הימנית של בלוטת התריס לאחר שהתגלה אצלה גויטר (זפק) שהפריע לה לנשום ולבלוע. במהלך הניתוח נגרמה לה פגיעה עצבית שפגמה במיתרי הקול וגרמה לה לקשיים בדיבור. בעקבות אבחון ממצאים סרטניים בגידול, שישה שבועות לאחר הניתוח הראשון היא עברה ניתוח נוסף, הפעם לכריתת האונה השמאלית.

רפואה משפטית

120 אלף ש' ליולדת שלא קיבלה הסבר על זירוז

עו"ד דפנה צדיקריו אלי

תינוקת נולדה ברמב"ם עם נכות בכתף וביד. בית המשפט קבע שאמנם לא הייתה רשלנות רפואית, אולם הייתה "פגיעה באוטונומיה" של ההורים

120 אלף ש' ליולדת שלא קיבלה הסבר על זירוז

בתביעה שהגישה ב-2013 נגד המדינה – כבעלת בית החולים הממשלתי – היא העלתה שתי טענות מרכזיות: האחת לרשלנות רפואית בעת הניתוח ובהחלטה לכרות את שתי האונות בשני ניתוחים נפרדים. השנייה, לפגיעה באוטונומיה עקב הפרת חובת הגילוי. בעניין זה היא טענה שלא נמסר לה מלוא המידע על אודות הניתוח, הסיכונים שהוא טומן בחובו והאלטרנטיבות שעמדו בפניה.

מנגד התעקשה המדינה שטענות התובעת הן בגדר חכמה בדיעבד. שיקול הדעת הרפואי במקרה שלה היה זהיר, נכון וראוי, והמנתחים פעלו במקצועיות ובהתאם לפרקטיקה המקובלת. בנוסף נטען כי נמסר לתובע מלוא המידע הרפואי הרלוונטי לפני הניתוח.

לאחר שמיעת עדויות הצדדים והמומחים בתיק קבע השופט משה תדמור-ברנשטיין שלא הוכחה רשלנות רפואית אבל הייתה פגיעה באוטונומיה. לגבי הרשלנות נקבע שהטכניקה שנבחרה לביצוע הניתוח הייתה סבירה בהתחשב במיקום הזפק ובגודלו. "לא הייתה כאן בחירה שיש בה משום טעות או חוסר זהירות, כי אם פעולה על פי כורח של המציאות 'בשטח", כתב והוסיף שהפגיעה במיתרי הקול הייתה סיכון ידוע, ועצם העובדה שהתממש לא מעידה על רשלנות.

בנוסף נקבע כי הבחירה של המנתח לבצע ניתוח של אונה אחת בלבד הייתה נתונה לשיקול דעתו. השופט ציטט מפסק דין מכונן בנושא שקבע כי "פעולת רופא לא תיחשב כרשלנית אם עשייתה התבססה על העדפת תפיסתה של אחת מבין האסכולות הרפואיות המוכרות".

אלא שלצד זאת מצא השופט תדמור-ברנשטיין שהצוות הרפואי הפר את חובת הגילוי שלו כלפי התובעת בכך שלפני הניתוח לא הוסבר לה שקיימת אפשרות לנתח את שתי האונות יחד, ולחסוך ניתוח משלים, גם אם המנתח העדיף שלא לעשות זאת. בכך, קבע, הופרו הוראות חוק זכויות החולה המחייב למסור למטופל לא רק את המידע המלא על שיטת הטיפול המוצעת, אלא גם על הטיפולים החלופיים האפשריים.

לדברי השופט תדמור-ברנשטיין, לו הייתה התובעת מודעת לעוד אפשרות ניתוחית סביר להניח שהייתה מבצעת בדיקות משלימות ובהתאם לנתונים הרפואיים שלה אף בוחרת במתווה הדו-צדדי.

בסופו של דבר נקבע שהמדינה תפצה את התובעת ב-160 אלף שקל על כאב וסבל ופגיעה באוטונומיה, כולל הפסד ימי עבודה ועזרת בני משפחה בתקופה שבה המתינה לניתוח השני. לסכום זה יתווספו 45 אלף שקל עבור הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.